לכאורה, מה השאלה? בטח שזה טוב. פרשנים שונים וגם פוליטיקאים בכירים אומרים שזה טוב, אז מה, אתה לא סומך עליהם? חוץ מזה - שוב ושוב אתה מטיף לחיות עם הזמן, והרי ימים אלו הם ימי חודש אדר, שמשנכנס - מרבים בשמחה, והגורם העיקרי לשמחה בימים ההם היה אחדות ישראל, אחדות שהניעה את ההצלה המופלאה מגזירותיו של המן, אז יש שאלה אם אחדות זה טוב או רע? הרי כשעם ישראל מאוחד שום כוח בעולם אינו יכול לפגוע בו והוא מסוגל לעמוד מול כל הלחצים ולגבור על כל המכשולים, כמו שלמדים מהסיפור של פורים ומעוד סיפורים בתנ"ך ובהיסטוריה בכלל. חוץ מזה, השבוע קוראים בתורה את פרשת תרומה, שכולם משתתפים בתרומות לבניית המשכן, ובעצמך כתבת רק לפני כשנתיים שבפרויקט הבנייה היו שותפים כולם, הצדיקים, בעלי התשובה וגם הרשעים. והעבודה היומיומית במשכן גם היא יוסדה על אחדות ישראל, באשר הקריבו שם קרבנות ציבור שכל פרט בעם ישראל היה שותף שווה בהם. אם כך, אין שאלה בכלל, אחדות זה טוב.

כן, אבל השאלה הייתה על ממשלת אחדות אם זה טוב או רע, לא על אחדות בפני עצמה, שאין שום ספקות חלילה בחשיבותה העליונה. בכלל, כאשר מדברים על אחדות צריכים לברר באיזו אחדות מדובר; יש אחדות של מוצא משותף, כמו למשל אחים במשפחה, ויש אחדות של יעד משותף, שאת זה מכירים כולנו מחיי היומיום - בעבודה, בספורט וכדומה. אחדות המבוססת על מוצא משותף אמורה להיות נצחית. לא משנה מה קורה במציאות החיצונית, האחדות הזאת מתקיימת כי אין דרך להחליף את המוצא. בפשטות, זהו מצבנו כבנים לעם ישראל. אנחנו אחים פשוט מכוח העובדה שיש לנו את שלושת האבות - אברהם יצחק ויעקב, ואת ארבע האימהות - שרה רבקה רחל ולאה, המשותפים לכולנו. חוץ מזה יש לנו גם חוויות משותפות משמעותיות ביותר, חוויות מכוננות; שיעבוד מצרים והגאולה משם, קריעת ים סוף, קבלת התורה למרגלות הר סיני, וגם נס ההצלה המופלאה בפורים כמובן.

אלא שגורמי האחדות הנ"ל ועוד רבים אחרים שלא הזכרנו כאן, שייכים לכאורה להיסטוריה הרחוקה שעלולה להיראות לנו בלתי רלוונטית בעליל. אומנם נכון שליהודים איכפת מאוד מיהודים אחרים - אפילו אם לא ראו אותם מעולם - ואף מגלים בטבעיות מעורבות בחייהם, אבל בדרך כלל זה בא מתוך תחושה של ערבות הדדית שמעבר להיגיון. כלומר, בלי לחשוב על המוצא המשותף ועל החוויות הלאומיות שהזכרנו לעיל. ותופעה זו לא נולדה בשנים האחרונות, היא קיימת מאז ועד בכלל ואנחנו בטוחים שהיא גם תימשך לנצח, למרות קולות מוזרים שנשמעים אצלנו, בדבר אבחנה ערכית בין אלה הגרים בארץ לבין אלה שנותרו בחו"ל. נוטים לשכוח שעם ישראל הוא נצחי וכזה הוא גם הקשר העצמי שבין הפרטים הנמנים עליו, בלי שום הבדל מה מקום המגורים של פרט זה או אחר.

כאמור, כך זה היה לכל אורך ההיסטוריה ועל-רקע זה ניתן בהחלט להבין את השאיפה לאחדות, לממשלת אחדות. אלא שהקשר בין השתיים, בין אחדות לממשלת אחדות, הוא רופף ביותר ואולי אף ניגודי. זה נשמע כמו אמירה מהפכנית ואולי אפילו קשה. ננסה להסביר, אבל כדי להצליח בכך -עלינו לנסות קודם להבין כיצד זה, למרות פיזורם בכל קצות תבל, נשמרה האחדות בין בני ישראל לאורך כל ההיסטוריה. ובכן, הזכרנו כבר את המוצא המשותף וגם כמה חוויות המשותפות לכולנו כגורמים מרכזיים בתחושת האחדות שבין יהודים. את האבות המשותפים מזכיר כל יהודי שלוש פעמים ביום בתפילת העמידה. כמו-כן מזכירים את יציאת מצרים, את קריעת ים סוף ואת קבלת התורה. לכל אלה מתייחס היהודי כאל מציאות עכשווית, לא כאל היסטוריה רחוקה חלילה, שעל כן חלק נכבד מהפרטים הנ"ל, נאמרים בתפילה בלשון הווה.

את התחלת המהלך החינוכי הזה אנחנו מוצאים בפרשת השבוע שלנו (שמות כ"ה): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. מעמד קבלת התורה בהר סיני היה טרי עדיין בזכרון העם, אבל הוא היה חד-פעמי. האנשים שחוו את התגלות האור אין סוף במעמד המופלא, ביקשו לשמר את החוויה, אבל זה לא ניתן, חד-פעמי כאמור. במקום זה ניתנה הוראה לבנות משכן שבו יוכל כל יהודי לחוות מעין מעמד הר סיני. מכאן ואילך - הכל עניין של עבודה. תרגול מתמיד בעבודת המשכן מחיה אצל המתרגל את ההתגלות במעמד הר סיני. ועל אותה דרך באיזכור יומיומי של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, את הכל חווים היום.

זניחת העבר = ויתור על העתיד

כאמור, גורמי האחדות של עם ישראל טמונים אי שם בהיסטוריה הרחוקה, אבל תרגול יומיומי מחיה אותם בליבו של היהודי כך שברור לו כי יהודי שני הוא אחיו מכוח העובדה שגם הוא בנם של אברהם יצחק ויעקב. עוד יותר ברור לו שמדובר באחיו, כאשר הוא זוכר את יציאת מצרים ומעמד קבלת התורה, שכן שם נקבע כי (דברים י"ד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם, ובמסגרת התרגול היומיומי - בסיס זה לאחווה הוא הרבה יותר מוחשי מאשר הקשר לאבותינו הקדושים. ומכיוון שיהודים הקפידו על התרגול הנ"ל בכל מקומות מושבותיהם, הם נותרו עם אחד ומאוחד למרות היותם מפוזרים ומפורדים בין העמים. הנה כי כן, מה שנראה כטבע מוזר של יהודים, הוא - לאמיתו של דבר, תוצאה של תרגול מתמיד וממושך, תרגול של דורות.

מה שמאפיין את התרגול הזה, גורם האחדות, היא העובדה שכל כולו מכוון פנימה. אין בו שום סטייה של מבט החוצה, אפילו לא להרף עין. בעצם, יש משהו, מזכירים את עמלק, אבל גם תזכורת זו מכוונת פנימה. אזהרה חמורה מפניו, כי הוא אורב לנו ועלינו למחות את זכרו בטרם יפגע בנו חלילה. במסגרת התרגול הזה, אין ואסור שתהיה איזושהי פזילה אל עבר השכן, אל הגוי, בניסיון לשאת חן בעיניו. כמו בעבודת המשכן, כל צעד וכל שלב בתרגול מכוון לחיזוק הקשר עם האבא שבשמים, הבורא יתברך. והדרך לכך היא שותפות מלאה של כל היהודים. כך, על בסיס אחדות המוצא המשותף, מטפחים את אחדות היעד המשותף, היעד של וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

על יסוד האמור עד כאן, ניתן להבין כי בין הכמהים לממשלת אחדות יש המוּנָעים, גם אם לא במודע, על-ידי תחושת המוצא המשותף, גורם האחדות הראשוני, הבסיסי והבלתי מותנה, והם מניחים שזה בסיס מספיק לאחדות, כי הרי בנוגע ליעדים אין מחלוקת אמיתית. אולי יש גם כאלה שלא מעניין אותם מוצא משותף, הם לא גזענים, כן?! אבל חושבים שמכיוון שנקלענו לאותה ספינה, מן הראוי שנשתף פעולה בהשטתה אל חוף מבטחים. ובאמת, למה לא? הרי אין ספק שבכוחות משותפים נצליח יותר מאשר בהיותנו מפולגים. אמרנו קודם שתרגול האחדות של עם ישראל מאופיין בכך שכל כולו מכוון פנימה. אני מקווה שמבינים כי 'פנימה' הכוונה היא לפנימיותו של האיש היהודי, של עצמו, לבחון עד כמה הוא מזדהה רגשית/חווייתית עם עובדת היותו בנם של אברהם יצחק ויעקב, עם היציאה ממצרים, קבלת התורה וכו'. וכפועל יוצא, עד כמה הוא מזדהה עם יהודי שני בעת שטוב לו וגם בעת שמוטב. כך נוצרת אחדות אמיתית.

לעומת זאת, למרבה הצער, כאשר מדברים על ממשלת אחדות - מדברים בין השאר על אנשים שגם המבט שלהם מופנה פנימה, כדי לבחון מה הם ירוויחו מזה, אם וכאשר. האחדות המוצעת עם כל הכבוד, אינה יכולה להיות אחדות אמיתית. אולי אפשר היה להגיע לאיזה שילוב כוחות לצורך השגת יעד מוסכם, אבל זו אינה אחדות. כי כנ"ל, קיומה של אחדות אמיתית מותנה במודעות של מוצא ושל יעד סופי משותפים. ובפוליטיקה כידוע, גם אם וכאשר מגיעים להסכמה על יעדים, עדיין לכל אחד מהשותפים יש יעד אישי מועדף, והוא טובת עצמו. ובכלל, בין המועמדים לשותפות יש כאלה שמביטים החוצה - מדינה פלשתינית כן או לא, חילופי אוכלוסין ועוד רעיונות מוזרים, במקום פנימה - מה ואיך לעשות אצלנו כדי שליהודים יהיה טוב סוף סוף, והסתכלות זו עלולה להעיד שהם אולי מחוברים למדינה, אבל פחות מחוברים ליהודים.

דומה כי שורש הרע הוא בהינתקות מן העבר. כאשר ויתרו על תרגול חוויית יציאת מצרים, מעמד הר סיני וכו', חשבו שבסך-הכל נפטרים מטקסים מיושנים וחסרי משמעות. יש כמה טקסים שעוד שומרים, כגון סדר פסח וכדומה, אבל זה יותר שימור פולקלוריסטי חסר משמעות תרגולית בכל מה שנוגע לאחדות ישראל אמיתית. מכיוון שכך, אין פלא שמסתכלים החוצה במקום פנימה וגם אין פלא שהעם מאשים אותם בניתוק. הדרך היחידה ליצור אחדות היא אותה דרך בה הלכו אבותינו ובה הולכים יהודים המודעים ליהדותם גם היום - דרך התרגול המתמיד, הימיומי של חוויות העבר המכוונות אותנו אל העתיד. ולדוגמא, בנוסח התפילה אנחנו מברכים את ה' יתברך על שגאל את ישראל (בלשון עבר) וגם מברכים אותו על שגואל אותנו (בלשון הווה). כי ההווה הוא המשך ישיר של העבר בדרך אל העתיד. כדי שיהיה עתיד, כדי שנשוב להיות עם אחד, כדי שנגיע במהרה אל הגאולה האמיתית והשלמה - עלינו להתחבר שוב אל עברנו.