בפגישות וסיורים שאני עורך במפעלים אני מגלה שלמרות העיסוק הרב במשבר העולמי, רבים עדיין לא הפנימו את המצב החדש שבו אנו נמצאים ושאיש מאיתנו לא התנסה בו. אני שומע אנשים שממציאים כל מיני "הסברים" על מכירות שירדו זמנית ושברבעון השני הכל צפוי להשתנות וכו'. הלוואי שהם צודקים, אבל אסור להתבסס על תקוות בלבד.
המשבר הכלכלי גרם לעצירה דרמטית בביקושים. חלק מהענפים כמו הבנייה והרכב ומי שקשורים לתעשיות אלו, ספגו את המכה הראשונה ותעשיות אחרות מתחילות להרגיש את זה. כיום, איננו יודעים היכן זה יסתיים.
הסיבה שהשפעת המשבר עדיין לא מורגשת בעוצמתה האמיתית היא תרבות ה"שוטף פלוס" במגזר העסקי. חברות ועצמאים נהנים כעת מתזרים מזומנים על עסקות ומוצרים שסיפקו לפני מספר חודשים. הירידה בעלויות האנרגיה וחומרי הגלם מפחיתה את עוצמת המכה. המנהלים מקווים שאיכשהו הביקושים יחזרו וניתן יהיה לגשר על החסר, אך שוב - זו תקווה ולא אסטרטגיה עסקית.
כולנו יודעים שכלכלת ישראל נפגעה עד כה הרבה פחות מארצות הברית, אירופה והמזרח הרחוק. ייתכן שנצא מהמשבר העולמי "בזול", אבל האפשרות השניה היא שחריקת הבלמים בכלכלה העולמית תפקוד גם אותנו במלוא העוצמה. חברות שמתבססות על אספקת מוצרים ושירותים לשוק המקומי ושעד כה הפגיעה שחוו הייתה נמוכה יחסית צריכות להיערך לכך.
כמעט כל מי שעוסק בניהול עסקי התנסה בתקופות של ירידה במכירות בגלל גורמים שונים. דווקא ניסיון זה עלול להיות לרועץ כי הוא עלול לגרום לתחושה של "עברנו את פרעה נעבור גם את זה". בשנה האחרונה התמודדו היצואנים עם משבר חריף של הירידה בשערי החליפין, אבל זה עדיין סיפור שונה לחלוטין מעצירת ביקושים שגורמת להשבתה של קווי יצור.
בעבר יכולנו להסתמך על הבנקים או גורמים אחרים שיסייעו לעבור את התקופה הקשה, אבל כידוע, האשראי ניתן כיום במשורה ותמורת בטחונות רבים מבעבר. כבר נאמר שהבנק הוא מוסד שנותן לך מטריה בקיץ ונוטל אותה ממך כשיורד גשם – אז עכשיו יורד ברד על כולנו.
אינני כותב דברים אלו כדי לזרות אימים, אלא על-מנת להגביר את המודעות לצורך הדחוף להגביר את השליטה על תזרים המזומנים ולא לחכות לדקה התשעים שעלולה להיות הרת אסון.
איגוד התעשיה הקיבוצית יצא כבר לפני למעלה מחצי שנה עם המלצות למפעלים, עוד כשהמשבר בארץ היה סוג של שמועה מאמריקה. קראנו לחברות לא לחלק דיבידנדים, לבדוק כל הוצאה בקפידה ולחפש מקורות הכנסה חדשים. לשמחתי חלק גדול נקטו בפעולות הנדרשות.
אני מקווה שההיסטוריה תזכור את נקודת הזמן שאנחנו נמצאים בה כ"תיקון זמני במהלך הצמיחה העולמי", כפי שיש המתבטאים ולא כנקודת מפנה ותחילה של שפל גדול. אנו איננו היסטוריונים ולכן שתי האפשרויות צריכות לעמוד כל העת מול עינינו.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
