האם הוונדלים עלו מן המאה החמישית של רומא לחצור הגלילית של ימינו ושדדו אפילו את הקופות הרושמות בסופר העברי בגליל? האם בוזזים מניו-יורק של 1997 באו לנו מן הלילה בו מכת חושך הכתה את העיר ועשו בצפון שלנו לאור היום ולעיני מצלמות מה שעשו בשעתו בכסות האפלה בחנויות של ברוקלין ושל ברודווי?
יש מצוקה בארץ. יש עניים מרודים. יש ילדים רעבים. יש אפילו, לבושתנו, בתי תמחוי לתינוקות של בית רבן אבל סהדי במרומים, מה שראו עיני ממרקע החדשות לא היה רעב שהכניע את הדימוי העצמי עד כדי ביזה מתבזה, שהביא להקות של ארבה-אדם לגזום הכול מכול מעל מדפי הפרי והשימורים והבמבה; הבמבה אחי ורעי, מלוא קרטונים נטושים, מבוקעים. לא כל דכפין ולא כל דצריך אלא משולחי רסן, פורקי צלם האלוהים שנתן להם הבורא בהיוולדם, המון גס ובוטה, קצתו בשם הרעב, רובו בלי כל שם ושם.
ההיסטוריה זוכרת כי אחד בשם קון אדיסון, פקיד בכיר ממונה על ניהול כל משק החשמל במגה מטרופולין הניו-יורקית, עמד מול לוחות הבקרה וראה אותם קורסים בזה אחר זה אחר כל מכת ברק ולא הבין איך המעולים במהנדסים לא הצליחו למנוע מראש תקלה סדרתית בממדים אלה וקרא בקול: "יד האלוהים בדבר". הכומר גבריאל סנטקרוז, זוכרים דברי הימים, הביט מעל דוכן כנסייתו בקהל המאמינים שבאו לתפילה בכנסייה שלו ביום הראשון לביזת האפלה ההמונית הגדולה ואמר: אנחנו "בלי אלוהים עכשיו". יבוא נא אלינו עכשיו גבריאל סנטקרוז ויאמר באוזנינו פה מה שאמר באוזני בני עדתו שם: "אנחנו בלי אלוהים עכשיו..."!
חצור הגלילית אינה בועה בתוך ישראל. היא ישראל. כל עיר קטנה או גדולה בגליל או בשרון או בשומרון או בנגב היא בועה בה לכודה הארץ כולה, ובה היא משתקפת כמו מן המסכים שהראו לנו את פנינו מן הצפון. אל יאמר איש, בוודאי לא מי שגורל מה שאנו קוראים לו בשם המכובס "פריפריה" יקר לליבו, כי מה שאירע בחצור הוא עדות לפער בלתי הנסבל בין עשירוני הרצליה פיתוח לבין עשירוני עיירות הפיתוח (עוד שם מכובס). מי שאומר כן מוציא שם רע לרבים ולטובים החוצים את החיים עניים אך ישרי דרך, מסובלים בעול קיום בית ומשפחה אבל ברי לבב ונקיי כפיים, שפופים אבל זקופי שידרה מוסרית.
מה שקרה בחצור זה לא בת קול ולא הד ניוון כלכלי. זה קול מהדהד של ניוון מתקדם ביכולת הדימוי העצמי של הישראלי.
מי שציווה עלינו ללכת בדרך הישר פחד שכח השכל הבריא לא יספיק כדי לשמור עלינו שנלך בתלם, ועל כן הוא נתן לנו גם את הבושה. היא שומר אמין יותר מן השכל. אבל כשהבושה עוזבת את הארץ, אין מי שיעצור בעדינו מהתבזות לעיני כל. קרנבל גדול של חוסר בושה חוגג אצלנו בכל הפינות והמחנות. אין לנו שלטי תמרורי עצור שאנו מציבים מעצמנו שמא ניכלם. אנחנו מעדיפים את שלטי הגיבורים של בתי המשפט. צמרת עורכי הדין מנגבת קערות של שקלים בפונדקי צמרת הקהל, בבחינה מזהירה אם מה שנראה אסור עד כדי כך שהוא בוודאי אסור הוא בעצם מותר, מפני שהחוק לא הציב כנגדו שלט עצור ברור ומנוסח כדבעי וצבוע באדום זוהר מספיק בצמתים בהם פוגשת הנבלה את התועבה.
אילו לא הלכה לה הבושה למדינות הים, לא היו ראשינו מתקרבים לצמתים המפוקפקים. הם היו עוצרים ורק חצי תאוותם בידם.
אובדן הבושה הוא מחלה זוחלת. היא מתחילה בראש ויורדת עד מותן וקרסול. היא מחלה מדבקת. ראשיתה באריות והיא אינה עוצרת עד שהיא פוגעת גם בשועלים הקטנים. היא מחלה מטרפת את הדעת. כשהיא פוגעת, האנשים החולים בה מצטלמים בגאווה בטלוויזיה. שיאה של מחלת חוסר הבושה היא בהכרזה בלי בושה שאיבדנו את הבושה.
זה כך בערבי השבתות של האפטר-פאב על כבישי המוות של עולי הימים בכבישים. זה כך בהכאת ישישינו בדירותיהם הנפרצות באלימות רצחנית. זה כך במטה הכללי של תקשורת התרבות הקוראת לאובדן הטעם הטוב 'הישרדות' ולמציאות מדומיינת ושקרית 'ריאליטי' ולמסך וולגארי 'תרבות' ,'יצירת מקור' לא עלינו. זה כך ביחסנו לגר ולזר, זה כך בנהמות שלנו במגרשי כדור הרגל, זה כך בהעמדת הפנים החסודה של עושקינו הקוראים לעצמם קטרי המשק בשעה שהם מורידים אותנו מן הפסים.
זה לא הכלל, אבל זאת הפרהסיה שלנו. זה לא כל אחד. אבל זה המראה בה בוחרים לשקף את פנינו. זה לא כל חצור אבל זה מה שעולה מאילת עד מטולה, רוח גדולה של חוסר בושה המנערת מתוכנו כל מי שהבושה לא נכנעה בו עדיין. מפוח הרוח הגדולה הזאת הוא מה, הוא מי, איהו?
