ביום שישי נסעתי לוושינגטון, כדי לצפות ב"מסיבת תה" - אסיפת מחאה מקומית - נגד מדיניותה של הממשלה הגדולה. למרבה הצער, האירוע היה חלש, לא כל כך בשל הנוכחות המצומצמת - על-פי ההערכה הגבוהה ביותר באסיפה נכחו כ-100 איש - אלא בשל העובדה שהופיעו בה "החשודים הרגילים", בעלי הנטייה הימנית, חסידי הממשלה-הקטנה, אלה שכל פרובוקציה קטנה מביאה אותם לאירוע מסוג זה. הם אינם חלק מהציבור הרחב אשר מוּנָע על-ידי הזעם על משיכתו של ממשל אובמה לכיוון הסוציאליזם.
אני מניח שלמדתי מה שקיוויתי ללמוד מביקור באירוע כזה: האם יש או אין גל של זעם נגד האֶטָטיזם הגובר. והתשובה - עדיין לא. האירוע אישר את ציפיותי, כי הציבור הרחב עדיין מניח לאובמה ליהנות מן הספק. הוא לא יפנה לו עורף עד אשר תיכשל מדיניותו כישלון ברור.
עם זאת, עלי לציין כי וושינגטון אינה מייצגת את שאר ארה"ב. אחרי הכל, זו עיר, שבה הממשלה היא ענף תעשיה גדל. ידידי סריקאנט דיווח לי, כי מצב הרוח הכללי ברחובות מנהטן הוא של פחד אמיתי. לעומת זאת, ממה שאני יכול לשפוט, האווירה הכללית ברחובות וושינגטון היא של שאננות זחוחה. וכי למה לא? המרכז הפיננסי של ארה"ב הועתק זה עתה בכפייה מעיר אחת למשנהָ.
אירועי "מסיבות תה" בערים אחרות התנהלו באופן מוצלח בהרבה;
מישל מלכין ערכה סיקור מקיף של פעולות המחאה בערים שונות, וראויה במיוחד לציון שכיחותם של השלטים המתייחסים ל"מרד הנפילים" או ל
ג'ון גאלט, המציינים את פעולתו של "גורם איין ראנד". אולם מוקדם עדיין להעריך את הרעיון של "מסיבות התה", שהועלה לראשונה לפני זמן לא רב על-ידי ריק סטנלי. עוד יהיה לנו זמן רב לתכנן ולהתכונן ולסייע להנעת הציבור הכללי לעבר הנקודה, שבה הוא יהיה באמת מוכן לומר "די".
מראה בפני האיסלאם הרדיקלי אך טעימה מן התה המקומי הפושר לא הייתה בשום אופן הדבר המעניין ביותר שעשיתי בוושינטון. מה שבאמת הפך את הנסיעה לכדאית היה לראות את חירט וילדרס נואם שם בערבו של אותו יום. אם חיפשתי את האדם החופשי המורד בעריצות - זה הוא.
וילדרס הוא חבר פרלמנט הולנדי, שלאחרונה סורבה כניסתו לבריטניה, לאחר שהוזמן על-ידי בית הלורדים כדי להקרין את סרטו "פיתנה", המציג את הטפת הקוראן לדיכוי אלים של הבלתי-מאמינים. בתגובה לבגידתה של בריטניה בחופש הדיבור, הוזמן וילדרס על-ידי ג'ון קייל, הסנטור מאריזונה, לשאת נאום קצר ולהקרין את סרטו בגבעת הקפיטול.
פמלה גלר, המנהלת את הבלוג "
Atlas Shrugs" - והנה לנו שוב "גורם איין ראנד" בפעולה - החליטה ביוזמתה הפרטית לארגן את ההרצאה והקרנה נוספת של סרטו של וילדרס באותו מלון בוושינגטון שאירח את ועידת הפעולה הפוליטית השמרנית (CPAC) - כינוס שנתי ענק של פעילים פוליטיים שמרניים.
מעניין לציין, כי למרות שהאירוע התנהל במקביל לוועידת השמרנים, הוא לא היה באמת חלק ממנה.
גלר מתארת כיצד הכינוס התעלם השנה לחלוטין מנושא האיסלאם והטרור, ובאופן כללי סירב לשתף פעולה בתכנון האירוע של וילדרס. היא נאלצה לארגן את האירוע בעצמה ולאתר את מימונו.
אלא שתגובתם של משתתפי הוועידה - החיילים מן השורה, בניגוד למנהיגות הממוסדת של השמרנים - הייתה שונה לחלוטין. היה שם קהל גדול ונלהב, שעמד בתוך ארוך, אשר השתרך מחדר הישיבות עד לאכסדרת המלון. גלר מתארת את האירוע בבלוג שלה, ופרט אחד נחרת במיוחד בזכרוני: גל התשואות וקריאות העידוד שנשמעו בעת שוילדרס פסע במעבר לכיוון חדר הפגישות, כשהוא עוצר ללחוץ את ידי האנשים הממתינים בתור לראותו. באירוע נשאר רק מקום בעמידה, והקהל מנה כ-500 איש. כשהתמלא האולם, לא הייתה ברירה אלא להשיב פני אנשים ריקם.
גלר מתארת נאמנה את התלהבות הקהל. איני בטוח שאני מסוגל לתאר כראוי את התלהבותה של גלר עצמה, ניו-יורקית חצופה ואנרגטית ללא תקנה. עליכם לצפות
בסרט הווידיאו של האירוע (המראה לרגע גם את עבדכם הנאמן לפני תחילת האירוע, משוחח עם פמלה). ליוו אותה אנדרו בוסטום ורוברט ספנסר - שניהם מומחים בלתי מתפשרים לאיסלאם, שהזהירו זה מכבר מפני האיום הגלום בו. דיווחה של גלר על האירוע כולל גם את הערותיהם של השניים.
אך כמובן היה זה וילדרס, שאותו ואת סרטו הגענו לראות. "פיתנה" הוא סרט תיעודי בן 15 דקות, שביסודו סדרת ציטוטים מן הקוראן, הקוראים לרצח הבלתי-מאמינים, ואלה משולבים בקטעי נאומים של מנהיגי דת מוסלמים, המטיפים לאלימות ולדיקטטורה דתית - על-רקע מראות מהתקפות טרור ומעשי רצח שביצעו מוסלמים ב"כופרים" מערביים. מעניין במיוחד, שסרטו של וילדרס כולל כה מעט דברי פרשנות או הערות משלו. עיקר הסרט הוא ציטטות מן הקוראן, הצהרות של מוסלמים ופעולות שנקטו מוסלמים. יוצרו מניח לאויב לדבר "בעד" עצמו, והסרט תואר כהלכה, כמציב מראה בפני האיסלאם הרדיקלי.
על הצבת המראה מול המציאות הותקף וילדרס והושמץ. עתה הוא נתבע בהולנד בגין עבירות על "חוקי הסתה". אילו יושמו אותם חוקים כלפי האיסלאם, הוא מסביר, היה על הרשויות ההולנדיות להוציא את הקוראן אל מחוץ לחוק.
וכמובן שהופנו כלפיו איומים ברצח. זוהי תגובתם של המוסלמים המכילה סתירה פנימית: "אל תאמר כי אנו אלימים, אחרת נכרות את ראשך". מבחינתם של פוליטיקאים ואינטלקטואלים אירופים, איומים אלה הם ממשיים מאוד, במיוחד לאחר הרצח של תיאו ואן-גוך, שנורה למוות בשל יצירת סרט קצר אחר המבקר את האיסלאם. אם תצפו בתיעוד האירוע עם וילדרס, תוכלו לראות שהאיש מכותר במשך כל נאומו על-ידי שני אנשים גבוהים, בנויים היטב. העובדה שהוא נזקק לסוג כזה של הגנה אומרת כל מה שיש לדעת אודות האיום הנוכחי על חופש הדיבור ומקורו.
כשפגשתי את וילדרס לפני האירוע, אמרתי לו כי כתב בארה"ב יכול לומר את הדברים השנויים ביותר במחלוקת ללא פחד של ממש (שהרי את האיסלאם כיניתי "אמונת הרוצחים", את הקריקטורה של קורט ווסטרגארד על מוחמד פרסמתי
בעמוד השער של ה-TIA, ומעולם לא הייתה לי סיבה לחשוב כי אני נתון בסכנה אמיתית). לכן אנו מוקירים במיוחד את אלה הנושאים קולם, כשהם נוטלים בכך סיכון אמיתי.
יחסיות תרבותית כמחלה קשה נאומו של וילדרס - שלמעשה, כך הבנתי, היה אותו נאום שנשא בגבעת הקפיטול - התייחס במונחים ברורים וישירים לכל הנושאים המהותיים. הנה המובאות הבולטות בו:
"כיום, מצויה היקרה מבין חירויותינו תחת התקפה בכל רחבי אירופה. חופש הדיבור כבר אינו מובן מאליו. מה שפעם ראינו כמרכיב טבעי של קיומנו, זכותנו המולדת, הוא שוב דבר שעלינו להילחם עליו".
"השאלה האמיתית היא אם חופש הדיבור ייכלא מאחורי סורגים, והשאלה הגדולה יותר מבחינת המערב היא אם נשאיר לילדי אירופה את ערכיהן של רומא, יוון וירושלים, או את ערכיהן של מכה, טהרן ועזה".
"רלטיביזם (יחסיות) תרבותי הוא המחלה הקשה ביותר באירופה היום. מרבית הפוליטיקאים שלנו מאמינים כי כל התרבויות שוות ערך. ובכן, הרשו לי לומר לכם - הן אינן כאלה... התרבות המערבית שלנו, המבוססת על הנצרות, היהדות וההומניזם, טובה יותר בכל היבט שהוא מן התרבות האיסלאמית. כמו שאמרה הכופרת האמיצה ואפה סולטאן: 'זוהי השוואה בין תרבות התבונה לתרבות הברבריות'".
"אני מציע לבטל את כל החקיקה נגד דברי הסתה באירופה. אני מציע תיקון ראשון אירופי לחוקה (בהקבלה לתיקון הראשון לחוקת ארה"ב, שבו, בין היתר, עוגן חופש הביטוי כזכות חוקתית). באירופה עלינו להגן על חופש הביטוי כפי שאתם האמריקנים עושים... על אויבינו לדעת: לעולם לא נתנצל על היותנו אנשים חופשיים, לעולם לא נוותר, לעולם לא ניכנע. אין בנמצא כוח חזק יותר מכוחם של אנשים חופשיים, הנלחמים למען המטרה הגדולה של החירות. שהרי החירות היא זכותו הטבעית של כל אדם. על החירות להתקיים, וידה תהיה על העליונה".
מעבר לכך, אני יכול להציע לכם את התרשמותי מוילדרס כאדם. בעיתונות הוא בדרך כלל מתואר בבוז כריאקציונר כעסן, מעורר מדנים, או כסוג כלשהו של אופורטוניסט רודף פרסום. מה שבלט ביותר בעיני היה בדיוק היפוכו של דבר: לא היה בו אף לא קמצוץ של הצגה או של העמדת פנים. לא הייתה תחושה שיש בו מודעות עצמית להפגנת אומץ, הניכרת בדרך כלל אצל פעילי שמאל אשר צועקים סיסמאות שעל תוכנן הם יודעים כי לעולם לא ייענשו. במקום כל אלה, מקרין וילדרס את תחושת הכבוד העמוקה ביותר שאותה חוויתי אצל נואם. באופן אישי, בפגישה עם אנשים מן הקהל לפני האירוע, הוא היה שקט, מתון בהליכותיו ותמיד מנומס. על הבמה הוא היה רגוע וממוקד, והפגין קור רוח גם לנוכח תגובות אנרגטיות ולעתים מחוספסות של הקהל. קיבלתי את התחושה, כי גם לו היה הקהל אנרגטי באותה מידה אך עוין, היה וילדרס שומר על קור רוחו. תגובת הקהל לא הייתה עיקר מעייניו. משימתו היחידה היא העברה בהירה של המסר החשוב לו.
כשהופיע וילדרס לראשונה בדרכו לאולם האירוע, לוחץ את ידי האנשים שעמדו בתור, חשבתי כי הוא נראה כמו פוליטיקאי באירוע בחירות, הלוחץ את ידי בוחריו. וכמובן, הוא אכן פוליטיקאי, המחזיק מושב בפרלמנט ההולנדי, כחבר במפלגה שהפכה להיות הגדולה במדינתו. אך הוא גם הרבה יותר מזה: הוא איש של אומץ ושל עקרונות, הנוקט עמדה לגבי עניין שהוא מכריע לשרידותה של הציביליזציה שלנו.
לאמריקה היו פעם פוליטיקאים כאלו. אנו קוראים להם "האבות המייסדים". אחד הדברים שאותם אני אוהב בפוליטיקה הוא, שלעתים אנו רואים מנהיג המתעלה שוב לרמתם.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
