משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים. מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל.
יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות יילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן. עד שבאה ההתפרצות האנטי-ישראלית והאנטישמית האחרונה, בעקבות "עופרת יצוקה". התברר כי האור בקצה המנהרה הוא רכבת המאיימת לדרוס אותנו.
נאום נוסח נסראללה לשיא הגיעו הדברים בנאומיו של ראש ממשלת טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן, שהתחרה בנסראללה בארסיות דבריו נגד ישראל.
עתה מנסים הטורקים להפשיר קצת את היחסים עם ישראל. אך בינתיים החליט משרד החוץ הטורקי לפתוח בחקירה, כדי לבדוק אם פעולת צה"ל בעזה עשויה להיחשב ל"רצח עם" ולפשעים נגד האנושות.
הגיע אולי הזמן להגיד לטורקים שמי שיושב בבית זכוכית שלא יתעסק באבנים. העם הטורקי, שביצע בראשית המאה הקודמת את מעשה הטבח הנורא בארמנים, צריך לפחות לשתוק.
טבח הארמנים הטבח החל בשנת 1915 ברצח מתוכנן של 215 מנהיגי העם הארמני ונמשך עד תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918. במהלכו הוצאו להורג במישרין או בדרך של גירוש ומסעות כפייה בשיירות מוות בין 600 אלף למיליון וחצי ארמנים. הטבח נעשה באמצעים ברוטליים, שכללו שריפת אנשים בעודם בחיים, הטבעת גברים, נשים וילדים בים, וריכוז אנשים במחנות בהם מתו מרעב.
השפעת הטבח על ניל"י לטבח הטורקי בארמנים הייתה השפעה מכרעת על החלטת אהרון אהרונסון וחבריו להקים את מחתרת ניל"י ולסייע לבריטים לכבוש את הארץ.
איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי, צורף למפקדה של ג'מאל פאשה. הוא סיפר שהיה עד ראייה לשריפתם של 5,000 ארמנים.
שרה אהרונסון התגורררה בקושטא לאחר שנישאה לחיים אברהם, יהודי בולגרי אמיד (היא נישאה לו, כנראה, כדי לאפשר לאחותה לממש את אהבתה לאבשלום פינברג, מחבר המכתב שעל פיו הושר וחובר שירו של צביקה פיק "אלף נשיקות").
ב-25.11.1915 החליטה לחזור ארצה ובדרך הייתה עדה למעשי הטבח ולמצעדי המוות. לימים, כשהגיע אהרון אהרונסון ללונדון, בנובמבר 1916, העלה את טבח הארמנים בתזכירו "למען ארמניה", שהוגש לשלטונות הבריטיים.
כלבים ניזונו מגוויות "אחותו של כותב השורות הללו נסעה מקושטא לחיפה בדצמבר 1915. מאז אותה נסיעה תוקפת אותה היסטריה, כל אימת שמישהו מזכיר בנוכחותה את הארמנים. והנה כמה מן המחזות שנגלו לנגד עיניה: מאות גופות של גברים, נשים וטף מוטלות משני צידי המסילה וכלבים ניזונים מפגריהם. בתחנה אחת חיכו אלפי ארמנים רעבים ללחם ונגועי טיפוס לרכבת. הם שכבו בסמוך למסילה הראשית ובצידי המסילה. כאשר הגיעה רכבת ונהג הקטר ראה את הארמנים על המסילה המשיך במסעו ופצע כ-15 איש. קפץ בתרועת נצחון מן הקטר שיפשף את ידיו וקרא לחברו 'מחצתי את החזירים הללו'".
אהרון מספר מפי שרה על התעללות הטורקים במגורשים. פעמים מגיעה אליהם רכבבת נושאת מים, אך אותה שעה נפתחים המיכלים, המים נשפכים החוצה לנגד עיניהם וסופם שהם גוועים בצמא. הוא הוסיף כי יש ללמוד מן השואה שבאה על הארמנים: "חייבים לראותה כדוגמא למה שעלול לקרות לכל הגזעים והעמים המשועבדים לשלטון הטורקי". בכך הרחיק אהרונסון ראות.
יש עדות לכך שהיטלר ראה בטבח הארמנים תקדים ל"פתרון הסופי". סופר כי בתשובה לשאלה על תגובת העולם לפתרון הסופי אמר היטלר: "מי זוכר היום את שואת הארמנים".
יחס העולם וישראל טורקיה מתכחשת עד היום לאחריותה לטבח ומגיבה בחריפות נגד כל איזכורו. זו הסיבה לכך שבישראל נמנעים בשיטתיות מלהזכיר את הטבח. עוד לפני הקמת המדינה לא נכלל הטבח בספרי הלימוד. בין היתר בנימוק שכינוי הטבח בארמנים "שואה" יגמד את השואה שלנו. חוסר הסימטריה בין השואה היהודית לבין הטבח בארמנים בולט במיוחד לאור העובדה שהטבח באמרנים לא נעשה על-רקע גזעי. הטורקים טבחו אז גם כורדים, אשורים ויוונים על-רקע התעוררות קבוצות אתניות שונות להשיג לעצמם הגדרה עצמית.
לדעתי, נהגה ישראל נכון כשלא הצטרפה לשורה של המדינות שהכריזו על הטבח בארמניה כעל שואה ורצח עם. הנימוק של זילות השואה שלנו איננו היחיד. האינטרס הקיומי של ישראל חשוב ממנו. והברית האסטרטגית של ישראל עם טורקיה (שיש לקוות כי תימשך עם החלק השפוי של טורקיה) מצדיקה לוותר בנושא שהטורקים רגישים לו. רק יפה נפש כיוסי שריד בהיותו שר החינוך ביקש להכליל את לימודי "השואה הארמנית" בתוכנית הלימודים כאילו שעל השואה שלנו כבר יודעים הכל. וג'ומס ממרצ ניסה ללא הרף להעלות את העניין בכנסת. גם ניסיון להעלות את נושא השואה הארמנית באחד מטקסי הדלקת האבוקות ביום העצמאות נמנע.
תרומתו של פרנץ ורפל חשוב לציין כי מי שהעלה את נושא הטבח בארמנים לתודעת העולם היה הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל. הסופר הגיע לירושלים בשנת 1932 עם רעייתו המפורסמת, אלמה מהלר. השניים התאכסנו במלון "המלך דוד" שנחנך שנתיים קודם לכן והיה המלון המהודר ביותר במזרח התיכון.
האיש שהיה אולי הטריגר האחרון שהביא את ורפל לכתוב את ספרו היה העיתונאי הישראלי גבריאל צפרוני שהפגיש את ורפל ורעייתו אלמה מהלר עם סנדלר ארמני, מניצולי הטבח.
בשנת 1933 הופיע ספרו של ורפל, "ארבעים הימים של מוסא דאג" שהפך לרב מכר עולמי שהביא לידיעת העולם את דבר טבח הארמנים.
אין זה מקרה, אמר לי גבריאל צפרוני שוורפל קבע את שם גיבורו כצירוף של שמי ושם הסנדלר (בשינוי קל).
לקריאת סיפורו של צפרוני -
[קישור], ולפרטים מלאים על פרשת ניל"י והמכתב שהוליד את השיר "אלף נשיקות" ראה -
[קישור]
