שבת שלפני ושבת שאחרי

מצות השבת נזכרת הן בפרשת השבוע שעבר, "כי תשא", והן בתחילת פרשת השבוע הנוכחי, "ויקהל". בשני המקרים מופיעה השבת בסמוך לציווי על מעשה המשכן: בשבוע שעבר מיד אחריו, והשבוע - מיד לפניו. מסמיכות זו למדו חז"ל שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, ושהמלאכות שנאסרו בשבת הן אותן ל"ט מלאכות שהיו בבניית המשכן ובעבודתו.

פרשיות שבת אלו סמוכות גם למעשה העגל ולמעשה "חובקות" אותו לפניו ואחריו. הדבר בולט בשבוע שעבר: "אך את שבתותי תשמורו... ושמרתם את השבת... ושמרו בני ישראל את השבת... וביום השביעי שָבַת וינפש". ומיד לאחר מכן: מתן הלוחות למשה ותיאור חטא העגל.

בפרשתנו הקשר קצת פחות בולט. קודם כל, מדובר בשתי פרשות שונות שביניהן חולף שבוע. שנית, לכאורה מעשה העגל מסתיים הרחק בעומק פרשת "כי תשא". משה יורד מן ההר, שורף את העגל, מכה את החוטאים ועובר לגור מחוץ למחנה. אך למעשה, כל מה שמתואר לאחר מכן, נובע במישרין מחטא העגל.

משה מבקש מהקדוש ברוך הוא שיראה לו את כבודו, דהיינו: שיגלה לו את מהותו ותכונותיו. ה' נענה חלקית ונותן למשה את י"ג מידות הרחמים ואת הלוחות השניים. משה חוזר למחנה ובני ישראל נרתעים מעור פניו הקורן. ואז מגיעה פרשתנו, בה משה מקהיל את העם ומצווה אותם על השבת ועל הקמת המשכן. כלומר: כל מה שמתרחש מאז חטא העגל בי"ז בתמוז ועד לציווי על המשכן בי"א בתשרי, הוא רצף אחד של אירועים.

לאור זאת, ברור שמצות השבת מופיעה הן לפני מעשה העגל והן לאחריו. הסיבה היא, שבמעשה העגל כפרו ישראל במלכותו של הקדוש ברוך הוא - הבאה לידי ביטוי מאז בריאת העולם בשמירת השבת. מי ששומר את השבת, מצהיר על אמונתו בה' כבורא העולם. לכן, אך טבעי הוא שבני ישראל יידרשו לשוב ולקבל על עצמם את השבת, כסימן לכך שהוא חוזרים בהם מן הכפירה שבאה לידי ביטוי במעשה העגל.

יש שמירה ויש זכירה

מעבר לכך, שתי הפרשיות מבליטות היבטים שונים של השבת. מקובל לחשוב שהשבת מתאפיינת בעיקר בציווי על דרך השלילה בדמות איסור המלאכה. אלא שלשבת יש גם ציווי על דרך החיוב. ויתרה מזו: מי שישמור רק את האיסורים - לא יקיים את השבת כהלכתה ולא יירד לסוף מהותה.

שני פניה של השבת באים לידי ביטוי במילים "זכור" ו"שמור". זכירת השבת, עליה הצטווינו בלוחות הראשונים, היא העשייה האקטיבית. חז"ל למדו מכאן את מצות הקידוש בכניסת השבת וההבדלה ביציאתה. היהודי עומד ומכריז: כעת החלה השבת, כעת הסתיימה השבת. הוא אינו מסתפק בכך שהשעון מורה על כניסתה ויציאתה, אלא עושה מעשה: נוטל את גביע היין, מברך על פרי הגפן, מוסיף בהבדלה את הבשמים והנר, ומסיים ב"מקדש השבת" וב"המבדיל בין קודש לחול".

הקידוש וההבדלה מסמנים את הצד המעשי של השבת, הצד של לימוד התורה, התפילה, הזמירות, לחם המשנה, הסעודות. חובתו של היהודי לא רק להימנע מהמלאכה, אלא גם לקדש את השבת בפועל: הילוכו בשבת אינו כהילוכו בחול, דיבורו בשבת אינו כדיבורו בחול.

לעומת זאת, הציווי "שמור" שנאמר בלוחות השניים מכוון לצד הפסיבי, הצד של איסור המלאכה. שמירה פירושה מניעה. השומר בכניסה לבית מונע את כניסת מי שאינו אמור להיכנס. שמירת השבת היא מניעת כניסת החולין אליה. ימי החול מאופינים ביצירה; המלאכות שנאסרו בשבת אינן מלאכות פיזיות קשות, אלא מלאכות של יצירה.

כאשר אומרים חז"ל "זכור ושמור בדיבור אחד", כוונתם לכך שאין לנתק את הקדושה האקטיבית מן השמירה הפסיבית. מי שבטל מכל מלאכה אסורה בשבת, יושב בביתו ואינו מזיז את עצמו - שמר את השבת, אך לא זכר אותה. ומי שעשה קידוש ולאחר מכן הדליק את הטלוויזיה - זכר אותה, אך לא שמר אותה. השבת של שניהם פגומה וחלקית.

אות, קודש וקשר מיוחד

כעת נראה על מה שמה התורה את הדגש בשתי פרשיות השבת שמשני צידי חטא העגל. בלוחות הראשונים, שניתנו לפני החטא, נאמר "זכור את יום השבת לקדשו". בפרשיה שלפני החטא אומנם נזכרת שוב ושוב חובת שמירת השבת - ההימנעות ממלאכה - אך ניתן מקום גם לקדושה המיוחדת שהיא מעניקה ולקשר שהיא יוצרת בין ה' לבין עמו.

"אך את שבתותי תשמורו" - פותחת התורה - "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדִשכם. ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, מחלליה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה - ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". גם קודש, גם אות, גם איסור מלאכה.

והתורה ממשיכה: "ששת ימים ייעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון קודש לה', כל העושה מלאכה ביום השבת - מות יומת". איסור המלאכה נובע מכך שהיא קודש לה', וישראל זוכים להתקרב אליו על-ידי שמירת השבת. ואז באים שני הפסוקים המפורסמים, הנאמרים שלוש פעמים בכל שבת:

"ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שָבַת וינפש". גם שמירה של השבת - וגם עשייה שלה, לאמר: הימנעות ממלאכה ומעשים של קדושה. השבת היא אות מיוחד בין ה' לעמו, אות המדגיש את הקשר בין בורא העולם לבין עם הסגולה.

פרשיה זו מדגישה את שני ההיבטים של השבת - הפרישה ממלאכה וההתקדשות במעשה. היא מציינת שהשבת מהווה סימן ליחסים המיוחדים בין ה' לבין עם ישראל.

איסור יבש במקום אינטימיות

כעת נראה מה נאמר בפרשתנו. "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

הפרשיה הזו קצרה בהרבה ונעדרת ממנה האינטימיות המאפיינת את קודמתה. הדיבור על האות והקשר בין בורא העולם לבין עמו נעלם, ואת מקומו תפס ציווי טכני יבש על איסור המלאכה. במקום שבני ישראל יעשו את השבת, היא נעשית מעצמה - "יהיה לכם קודש". במקום שהשבת תהיה לדורותם של ישראל, היא "שבת שבתון לה'".

פרשיה זו באה לאחר שניתנו הלוחות השניים, בהם הנוסח הוא "שמור את יום השבת לקדשו". אין פלא, איפוא, שאם בלוחות הוחלפה הזכירה בשמירה - גם כאן הדגש הוא על איסור המלאכה.

הסיבה לכך ברורה: באמצע קרה משהו - חטא העגל. החטא הזה גרם לריחוק בין ה' לעמו, כפי שאומר ה': "ושלחתי לפניך מלאך... כי לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה". בני ישראל הצטוו להוריד מעליהם את העדי שקיבלו בזמן מתן תורה. בלי להיכנס לשאלה מהו אותו תכשיט, ברור שזהו סימן מוחשי לכך שה' שוב אינו חפץ בקרבתם באותה רמה שלפני החטא. וכשם שהעדי נעלם - כך גם מהות השבת כאות בין ה' לבין ישראל נעלמת.

איבדו את המדרגה

ניתן להצביע על סיבה נוספת לשוני, שגם היא נובעת מחטא העגל. כאשר ביקש אותו גוי מהלל הזקן שיגייר אותו על רגל אחת, אמר לו הלל: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". אך מדוע לא ציווה עליו בצורה פוזיטיבית - "ואהבת לרעך כמוך"? ומסבירים: הגוי אינו במדרגה של עשייה פוזיטיבית; אפשר לצוות עליו להימנע מן הרע, וכאשר יתגייר - יעשה את הטוב.

האמירה הזו אינה גזענית אלא נובעת משוני בתפיסת העולם של עם ישראל לעומת העמים האחרים. כדי להימנע מלפגוע במישהו, צריך להיות בן אדם הגון ותו לא. אך כדי לעזור למישהו, צריך בדרך כלל לחוש קירבה אליו. הקירבה של ישראל לה', היא המאפשרת לעם היהודי לקיים את מצוות העשה, ולא רק להימנע מהאיסורים שבמצוות הלא-תעשה. לגוי אין הקירבה הזו.

כאשר בני ישראל קיבלו על עצמם את התורה, הם התעלו למדרגה של "זכור", של היכולת לקיים את הצד המעשי של השבת. כאשר חטאו בעגל, הם ירדו שוב למדרגה של גויים, איבדו יכולת זאת ונותרו רק עם האפשרות להימנע מעשיית מלאכה.