לא מזמן, רק לפני כשבוע, חגגנו את הפורים ובקרוב מאוד, בעוד כשלושה שבועות, נחגוג את הפסח. את הפסח חוגגים בחודש ניסן, שהתורה קבעה (שמות י"ב) כי רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה ואת הפורים חוגגים בחודש אדר שהוא האחרון לחודשי השנה. פסח הוא החג הראשון שקיבלנו מבורא עולם ומנהיגו ולפיכך הוא גם הראשון בחשיבותו ביחס לחגים האחרים שקיבלנו בתורה. כלומר, לא מצד ערכו העצמי הוא חשוב יותר, כי לא לנו לקבוע כזאת חלילה, אלא שבלעדיו - בלעדי מה שהוא מייצג, את השיחרור מכבלי שיעבוד מצרים - לא היו לנו חגים כלל. על כן הוא מכונה גם 'חג החירות' ואותו נוטים לחגוג, בדרך כזאת או אחרת, גם כאלה ששוכחים לחגוג חגים אחרים הכתובים בתורה.

יוצא אם כן שפסח פותח את חגי השנה העברית ופורים סוגר, אבל אנחנו נעים כעת מפורים לפסח, מהחג האחרון לחג הראשון. לכאורה הגיוני יותר שהתנועה תהיה בכיוון ההפוך, מן החג הראשון אל האחרון. אלא כשמתבוננים במסרים הנצחיים של החגים, העניין עשוי להתבהר; הפסח, בהיותו חג מדאורייתא, הוענק לנו מלמעלה. מצידנו לא נדרש מאמץ גדול או בכלל, כדי לזכות בחג הזה. משה רבנו הוציא אותנו ממצרים בשליחותו של הקב"ה, בניסים גדולים ובאותות ומופתים שהראו לכולם כי ה' הוא האלוקים, והבורא יתברך בכבודו ובעצמו קבע לנו את הפסח לזכר הגאולה. לפיכך המסר של החג, ככל שהוא חזק ואף אם הוטבע בנפשותינו, עלול לטפח אצלנו את הציפייה לניסים גלויים כנ"ל בכל עת. שנקבל סיוע שמיימי בלי כל מאמץ מצידנו, כפי שזה היה בפסח המקורי.

לעומת זאת, הנס שלזכרו אנחנו חוגגים את חג הפורים, התחולל בזמן של הסתר פנים כמעט מלא. עד כדי כך שבמגילה המספרת את השתלשלות הנס - היא מגילת אסתר שמצווה לקרותה בפורים בלילה ולשנותה ביום, לא מוזכר שם ה' בגלוי כלל. כאילו הכל זה מהלכים טבעיים חלילה. צריכים התבוננות מעמיקה כדי לזהות שם את יד ההשגחה העליונה. עם זאת, מפורש במגילה שהנס אירע בעקבות שינוי קיצוני שחולל מרדכי היהודי אצל היהודים. בהנחיית אסתר הוא הכריז על צום מלא למשך שלושה ימים שבמהלכם התפללו לה' שיבטל את גזירת המן הרשע. היהודים נענו לקריאה, וכך אירע הנס כתוצאה של התעוררות מלמטה. שונה לחלוטין מגאולת פסח שכולה התחוללה, לכאורה, בהתעוררות מלמעלה.

ועדיין, הפעילות הדיפלומטית של אסתר המלכה בבית המלך, תפסה מקום נכבד בצד הפעילות הרוחנית של מרדכי והעם אשר מחוץ לארמון המלוכה. במצב כזה אפשר לטעות חלילה בפרשנות האירועים; עלולים לחשוב שביטול הגזירה הוא תוצאה מן העובדה שיש לנו 'אחות בבית המלך' וכל היתר אינו חשוב. עלולים להיתפס לרעיון שהעיקר הוא מה שנעשה כאן למטה, בעולם הזה הגשמי, ולא כל כך חשוב לשמור על קשר עם הלמעלה, עם הריבונו של עולם. בא פסח, שלושים יום אחרי פורים, ומזכיר לנו ש-עם כל הכבוד למה שעושים למטה, וחייבים לעשות - העיקר הוא שהכל יהיה מכוון כלפי מעלה. שהכל ייעשה במודעות של חידוש הקשר עם הבורא יתברך.

המכנה המשותף לשני חגים אלו הוא עניין הגאולה ולפי זה מובן שימים אלו מוגדרים כימים שבין גאולת פורים לגאולת פסח. המשותף לשתי הגאולות הוא הגואל שפעל בכל אחת מהן. עמדנו בעבר על כך שחז"ל משווים בין "מרדכי בדורו כמשה בדורו". שניהם עמלו והצליחו לאחד את כל עם ישראל תחת דגל התורה הקדושה, ובכך הביאו את הגאולה. אצל משה האחדות הייתה לקראת קבלת התורה, משהו עתידי, ומה שנראה בגלוי עד יציאת מצרים זה רק עניין הגאולה. לעומת זאת אצל מרדכי - ההתכנסות תחת דגל התורה שהניף, היא שהביאה את הגאולה.

מכנה משותף בולט לשני מנהיגים אלו, הוא העדר מוחלט של אינטרס אישי. בפרשת השבוע (שמות ל"ה) אנחנו קוראים: [ד] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר. ומפרש רש"י: צִוָּה ה' לי לאמר לכם. פירוש זה יובן אם נשים לב לפירוש נוסף של רש"י לקראת סוף הפרשה השנייה שקוראים השבת, פרשת פְּקוּדֵי. על הפסוק (שם ל"ט) [לג] וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה (...) מפרש רש"י: שלא היו יכולין להקימו. ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו. המשכן היה בשביל בני ישראל, לא בשביל משה. הוא גם לא היה משועבד במצרים אבל טרח רבות להוציא אותנו משם, כי זו דרכו של מנהיג אמת.

טובת העם וטובת המנהיג

המשכן נועד לתרגל את הקשר שבין היהודי ובין בוראו. משה לא היה זקוק לתירגול הזה כי מעולם לא רפה הקשר הזה אצלו. בימי מרדכי, לא היה ליהודים בית מקדש שבו יוכלו לתרגל את הקשר הזה וכך חלה הידרדרות במצבם הרוחני עד שהתאפשרה גזירת המן ר"ל. מרדכי עצמו, כמו משה בזמנו, היה במדרגה אישית נעלית מכדי להיות מושפע מהעדרו של מקדש פיזי, והקשר שלו עם הריבונו של עולם נשמר בשלמות בכל רגע. גם לא הייתה לו שום בעיה אישית עם גזירת המן, שכן מעמדו הרוחני היה איתן וכך גם מעמדו בבית המלך אחשורוש. אבל הוא זעק זעקה גדולה ומרה מתוך כאב על עם ישראל שהועמד בסכנה ר"ל. זעקתו השפיעה על כל העם לשוב בתשובה שלמה, וההמשך מסופר במגילת אסתר.

יש אצלנו לא מעט אנשים, ודווקא כאלה שדעתם נחשבת כי הם נשמעים כבקיאים במקורות, שנוטים לעשות אבחנה בין דברים הכתובים בתורת משה ובין כאלה שמקורם בדברי חכמינו ז"ל. הם טוענים כי הראשונים מחייבים אבל האחרונים לא כל כך ר"ל. מה שכתוב בתורת משה, הם טוענים - על זה אין ויכוח, את זה צריכים לקיים כי ניתן ישירות מהריבונו של עולם. לעומת זאת מה שכתבו יהודים במשך הדורות - נו, גם אנחנו יהודים וזכותנו לשפוט ולהחליט מה מקבלים ומה לא. לפי זה הם היו צריכים לחגוג את הפסח ואת החגים האחרים שמדאורייתא ולהתעלם מפורים וחנוכה שמדרבנן. אבל לא מצאנו מי שינהג כך ואדרבה, הרושם הוא שהחגים שמקורם בדברי חכמינו ז"ל, מקובלים ונחוגים בשמחה רבה לפחות כמו אלה שמקורם בתורה שבכתב.

והעובדה שיש בהתנהלותם סתירה פנימית - בין הערך השונה שהם מעניקים לדברים שמדאורייתא לאלה שמדרבנן, ובין העובדה שהם חוגגים חנוכה ופורים - אינה מפריעה להם, ובמקרה זה טוב שכך. אחרת עוד היו מנסים להשכיח מאתנו חגים חשובים אלו ח"ו. אלא שאבחנה מלאכותית זו גורמת נזקים בל ישוערו בתחומים שונים ומגוונים. למעשה, היא אינה נעצרת במקום בו מסתיימת התורה שבכתב ומתחילה התורה שבעל פה, אלא חותכת בבשר החי ממש, בתורה שבכתב. כי גם אותה מפרשנים לפי דעתם הקצרה וכל מה שאינו מובן להם כי לא למדו כראוי, מוסט הצידה כלא שייך לענייננו ר"ל. אם מרדכי היה נוהג על-פי שיטתם ח"ו, לא היינו זוכים לגאולת פורים, כי מה הקשר בין גזירות המן היום לבין העובדה שיהודים נהנו מסעודתו של אחשורוש לפני כך וכך שנים?

ימים אלו שבין גאולת פורים לגאולת פסח, מסוגלים ביותר להעמקת המודעות של אחדות ישראל תחת דגל התורה שאותו מניף משה/מרדכי/משיח. ואכן מצד היהודים הפשוטים - לא רק שאין מניעה לאחדות זו, גם ראינו כולנו שהתאחדו במצוות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים בפורים, ורואים כעת שמתאחדים במאמץ לספק את צרכי החג לכל יהודי, גם אם לא מכירים אותו אישית. שלכל יהודי ויהודייה יהיה כל הדרוש לצרכי החג וברווחה. ובלי קשר לדעות השונות בדבר הדרך הנכונה ללכת בה בעניין רגיש זה, ראינו כולנו את אחדות העם סביב המאמץ לשיחרורו של החייל החטוף מידי שוביו. אלא שבגלל העדר מנהיגות, תופעות ברוכות אלו, ככל שהן מעודדות, נראות אקראיות וחסרות עוצמה והמשכיות.

מה שחסר לנו באמת היא מנהיגות מן הסוג של משה רבנו ומרדכי היהודי. זו המנהיגות שתאחד אותנו סביב עצם עובדת היותנו יהודים על כל המשתמע ומתחייב מכך. במקום זה יש לנו כוחות שונים הטוענים למנהיגות ומושכים לכיוונים מנוגדים. לענ"ד, זהו ההסבר היחיד לכך שעדיין לא הוקמה ממשלה. וגם כאשר תקום, אם תקום, היא תתקשה לתפקד בהעדר מנהיגות. כי ניסיון לשאת חן בעיני "מעצבי דעת הקהל" - אפילו אם הצלחת - אינה מנהיגות. גם ניסיון להשיג את המירב האפשרי לטובת קבוצת הבוחרים שלך אינה מנהיגות, והחתירה לכבוד ולמעמד - כולם מסכימים שאינה מנהיגות.

משה רבנו איחד אותנו לקבלת התורה במעמד הר סיני. אחר כך עשינו עגל וזה יצר פירוד נוראי שנראה בלתי ניתן לתיקון, אבל הקב"ה ברחמיו הורה להקים את המשכן/מקדש שסביבו יתאחדו כל בני ישראל, וכל יהודי יתאחד עם ה' יתברך. לעומת זאת לא ברור כלל סביב מה אמורים להתאחד אצלנו, אם בכלל. סביב עצם הקיום - ספק אם מישהו מאמין בכך. יותר מדי חותרים אצלנו, ובגלוי, תחת עצם הקיום של המדינה והעם, ואין פוצה פה ומצפצף. הדרך היחידה היא להתחבר למסר של התקופה, וכנ"ל, לחתור לגאולה תחת דגלו של משה/מרדכי/משיח/ שהם מהות אחת שמתגלה בצורות שונות בהתאם לצרכי התקופה.