הסטאז' במשכן
פרשות ויקהל-פקודי, שנקראות השבת, חותמות את ספר שמות ואת מלאכת המשכן, כליו וכוהניו, העומדים במרכז החלק השני של החומש. אולם פרשות אלה נראות מעין מהדורה חוזרת של פרשות תרומה ותצווה העוסקות בנושא זה. השאלה היא, מה פשר חזרה זו בשתי פרשות שלמות, כאשר ידוע שהתורה מצטיינת בשפתה הלקונית והתמציתית, ואין בה אפילו תג מיותר ללא משמעות. האם אי-אפשר היה 'לקפל' את שתי הפרשות בפסוק אחד בלבד "ויעש משה ככל אשר דיבר אליו ה'", בדומה לדפוס המוּכָּר בפרשות אחרות?
נראה לי שהתשובה נעוצה בחשיבות המֶסֶר הגלום בפרשות אלה. אם בפרשת אליעזר, עבד אברהם (פרשת חיי שרה), מגוללת התורה בשנית את הקורות אותו, כפי שהוא משחזר בשיחה בבית לבן, במטרה להשיג את האישה המיועדת - רבקה - ליצחק, על אחת כמה וכמה בפרשת המשכן. בפרשת אליעזר מצביע רש"י על סיבת החזרה, כי "יפה שיחת עבדי אבות מתורתם של בנים". העבד המשרת את רבו, חי בצילו ללא הפסקה, ונאמן לו דבק בדרכי אדונו, המשמש לו מודל של ספר תורה חי בחיי המעשה. באורח חייו ובמידותיו הטובות הוא משקף את מעשי רבו שלמד מהם. הכלל המנחה את התורה הוא כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ביהדות לא התורה הפילוסופית, או התיאוריה חשובה, כמו אצל כל העמים, אלא קיום המצוות בפועל.
עיקרון חשוב זה מקבל משנה תוקף בפרשת המשכן. כפי שהצבעתי בפרשת כי תישא, המשכן מהווה תיקון לחטא העגל. הוא התשובה היהודית האולטימטיבית להתנסות החווייתית השלילית הכרוכה בסגידה לעגל הזהב. במקום הזהב שנתרם לעבודה זרה, הזהב נתרם עתה למשכן למטרות קדושה. כל התכשיטים והבדים שנתרמו למשכן שודרגו למעמד רוחני גבוה. התרבות החומרית קיבלה מימד טהור והפכה לחלק בלתי נפרד מקדושת המשכן. כל העם נטל חלק בהקמת המשכן, אם בתרומה ואם באדריכלות מעשית על-ידי האמנים חכמי הלב.
בדומה לשבט זבולון, הנוטל חלק במצוות לימוד התורה של שבט יששכר, בזכות התמיכה הכספית בו, כך גם במשכן. כל העם נוטל חלק במצוות הקמת המשכן, ושכרו לא פחוּת משֶל האמנים שעסקו בבנייתו, בזכות התרומה בו. שחזור תהליך הקמת המשכן בפרשותינו הוא תיאור ההתנסות החווייתית החיובית של העם במצוות המשכן.
ההשתתפות האקטיבית בקדושת המצווה לאחר חטא העגל, שנבע מההתבוננות הפסיבית כצופים בלבד בהתגלות ה' הסידרתית בניסי מצרים והים ובמעמד הר סיני, חשובה לאין ערוך מלימוד ההוראות. ערכן של ההוראות בתורה הוא במימושן וקיומן בפועל. התורה נבחנת בחיי המעשה ולא בתיאוריה. כל תרומה וכל עשייה המתוארת במשכן מצווה היא, והשכר הוא בהתאם. כפי שמעידה הפרשה, העם עבר את מבחן ההתבגרות היהודית המעשית בהצלחה רבה, מתוך הזדהות פנימית עמוקה עם המצווה. אין ספק, בכך השלימו ישראל את הפאזל החסר במעמד מתן תורה - ההשתתפות האקטיבית והחווייתית במצוות. את הסטאז' המעשי הם עשו לראשונה במשכן, המשמש גם סמל להכלת השכינה הפרטית על-ידי כל יהודי בקיום התורה.
אחדות העם
לא פלא שהפרשה נקראת ויקהל, על שם הפסוק הפותח אותה "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". המשכן משקף, כאמור, את אחדות העם סביבו. אך האחדות באה לידי ביטוי גם מבחינה חברתית בשוויון בין כל המעמדות. עובדה היא שלאדריכלי המשכן הראשיים מונו שניים: בצלאל משבט יהודה, הנחשב לאליטה של השבטים ול'היי סוסייטי' של הקהילה, ואהליאב משבט דן, הנחשב לנָחוּת שבשבטים ול'אסופִי' של העם. המינוי המשולב לבניית המשכן המקודש הוא איפוא סמל לגישור מעמדי וחברתי בעם. אכן, שמות שניהם נושאים את שם השכינה - בצלאל, ששמו מורכב משתי המילים "בְּצֵל א-ל", ואהליאב, ששמו מורכב מהמילים "באוהל אב" (ה'). הם הצטיינו ברוח הקודש ובכל תחומי האינטליגנציה הרגשית, השכלית, הרוחנית והמעשית "וימלא רוח אלוקים בחוכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". מכאן התואר שלהם החוזר כלייטמוטיב בפרשה "חכמי לב".
אחדות העם היא בראש ובראשונה סביב מצוות השבת הפותחת את הפרשה. לכאורה, מה עניין שבת למשכן? כמו בפרשה הקודמת המסר הוא, שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת. נהפוך הוא: היא המקור לל"ט אבות מלאכה, האסורים בשבת.
השבת - ליכוד חברתי ולאומי
ראוי לשים לב להופעה הסדרתית של השבת ברצף, מפאת חשיבותה, החל מפרשת בשלח ועד פרשת ויקהל (פרט לפרשות תרומה ותצווה העוסקות נטו בסוגיית המשכן, כליו וכוהניו). אולם בכל פעם הדגש הוא על היבט שונה, בהתאם להקשר הפרשה. בפרשת בשלח השבת נמנית עם המצוות שניתנו במרה, טרם מתן תורה (רש"י). בפרשת יתרו השבת היא במרכז עשרת הדיברות, זכר ליציאת מצרים המאוזכרת בדיבר הראשון כבסיס לכל המצוות מזה, וזכר להפסקת הבריאה הספציפית בשבת מזה. הדגש הוא על שמור מחילול שבת, החל על כל בני הבית ועל זכור - קידוש השבת. ואכן, הדיבר הזה משמש מקור לקידוש של יום השבת, המשמשת גם גורם לליכוד התא המשפחתי.
בפרשת משפטים, העוסקת בעיקר בסוגיות חברתיות, מודגש הפן השוויוני. בדומה לשביתת האדמה בשנת שמיטה, המאפשרת לעניים ליהנות מפירות ההפקר שלה, כך בשבת השביתה מעבודה משותפת לעניים ולעשירים כאחד. המנוחה בשבת חוצה את כל המגזרים, ובמיוחד מוזכרים השפחה והגר - ואפילו החי השור והחמור (בפרט בחברה חקלאית) - שהנטייה היא להעבידם ולהפלותם לרעה.
בפרשת כי תישא מודגשת מהות השבת, המשמשת ברית בין ישראל לה'. מֵעֵבֶר לחוזה השבת היא אות ושלט המכריז על יהדותנו. היא מוזכרת כאמור בהקשר למשכן ובהקשר לעונות חקלאיות שאינם דוחים את השבת.
המדיטציה של השבת
אם בעשרת הדיברות השבת מוזכרת גם כמאחדת את המשפחה, הרי בפרשתנו השבת היא בעלת ייחוד באיחוד לאומי סביב שמירתה. בכל המקומות התורה מצווה על שביתה ממלאכה, ולרוב היא מציינת גם את פן קדושת השבת. המנוחה המוגדרת במונח ויינפש, כמו בפרשה הקודמת ובפרשת בראשית - מלשון נפש - דומני מצביעה על בריאת הנשמה היתרה בשבת (ואולי לכך התכוון רש"י, כשציין שהמנוחה הייתה בריאה מיוחדת של השבת, ומשום כך נאמר "ויכל אלוקים מלאכתו אשר עשה ביום השביעי"). הכפילות "שבת שבתון" בפרשתנו משקפת את המנוחה הפיסית והנפשית, בעקבות הנשמה היתרה, וכן מרמזת על איסור חילולה וקידושה גם יחד.
הערה נוספת, הראוייה לציון, היא הלשון הסבילה "ייעשה" או "תיעשה מלאכה" - בשתי הפרשות האחרונות. ייתכן כי הסיבה היא משום שבניית המשכן נעשתה על-ידי אדריכליה. סיבה נוספת שנראית לי היא האיסור ליהנות מחילולי שבת של אחרים, דוגמת צפייה בטלוויזיה הדלוקה בשבת. הרמז לכך בפרשתנו הוא הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כשהכוונה היא כפי שהסברתי כבר, לכל יצירת אש, גם בדרך אלקטרונית על-ידי לחיצה על מתג בלבד. אולם מעבר לכך מדובר בהפסד של המנוחה המדיטטיבית וההעצמה האישית המיוחדת בעקבות קדושת השבת.
פרשת פקודי פותחת בספירת המלאי של המשכן בעקבות התרומות. משה רבנו מוסר לעם דיווח מלא על ההכנסות וההוצאות הפיננסיות במשכן, עד לפרטים הקטנים ביותר דוגמת ווי העמודים. משה הוא מודל ליושר אישי ולניהול נכון של קופה ציבורית (הירשזון, משה מאחוריך). לתשומת לב הח"כים, השרים, הרשויות ועובדי ציבור החולבים את הקופה.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
