בשולי הכותרות

לא עד 120

יו"ר הכנסת החדש, רובי ריבלין, מתכנן להגדיל את מספר חברי הכנסת מ-120 ל-150. בו בזמן הוא שוקד על דרכים לשיפור דימוי הכנסת. האמנם אפשר לאכול את העוגה וגם להגדיל אותה?! האם לא די לנו בקרקס פרלמנטרי של מאה עשרים חברי כנסת, העולים הון עתק לקופת המדינה ללא כל תמורה פונקציונלית לטובת העם, שאנו זקוקים לתוספת כוח אדם בשיעור של 25%?

דומני שמילת המפתח היא ייעול. בדיוק כפי שמר ריבלין מתכנן לצמצם את מספר ועדות הכנסת – וזה צעד נכון – כך בראש ובראשונה יש לצמצם את מספר הח"כים שיעבדו כהלכה בשירות הציבור. זאת בניגוד למצב הנוכחי, שבו הם מנצלים את המשרה הציבורית להטבות אישיות ולחליבת מיסי העם.

אין צורך בוועדות ציבוריות לשיפור תדמית הכנסת, אלא בתיפקוד מתאים של נציגיה. ולשם כך די ב-70 ח"כים בלבד, בהתאם למודל הסנהדרין במסורת היהודית.


חוסר ממלכתיות

בתוכנית 'יום יום חַ"כ' ששודרה ברדיו בתענית אסתר ברשת ב' רואיין חבר כנסת, ד"ר מיכאל בן ארי ממפלגת האיחוד הלאומי. המראיין, שדרן בכיר וְוַתיק המזוהה עם השמאל (שמפאת כבודו לא אנקוב את שמו), שנראה כי המרואיין הימני, ממשיכו של כהנא, לא מצא חן בעיניו, הוריד אותו מן השידור בזעם ובבוטות.

גם אם בן ארי טעה, וסבר כי המראיין היה חבר בתנועת 'גוש שלום', לא מגיע לו הכינוי שקרן. כמראיין יכול היה השדרן בטקט ובאלגנטיות להסיט את הדיון בחזרה אל המרואיין, במקום להפגין התנהגות אנטי ממלכתית שאינה הולמת רדיו רשמי ושדרן במעמדו. ראוי לציין כי בן ארי, כדרכו, דיבר במתינות ולא בהתלהמות, ויכול אפוא לשמש דוגמא לשדרן המגיש לתרבות דיבור.


מדיניות נכונה

ראוי לשבח את מדיניות הריסת הבתים של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, במזרח העיר. הגיעה השעה לעצור את הבנייה הבלתי חוקית, המגיעה לממדים מדאיגים, בירושלים המזרחית, שהיא ללא כל פרופורציה לעומת עבירות הבנייה במערב העיר.

אבל שבמקום שסיעת מרצ תתייצב על משמר החוק, בהתאם לתדמיתה הנאורה, ללא כל אפליה אתנית, היא הופכת את המציאות. את המלחמה בעבירות הבנייה החמורות היא מציגה בהסוואה של אפליה פוליטית נגד הערבים. בכך היא חושפת את דו-פרצופיותה, שלא החוק עומד מול עיניה אלא האינטרסים הפוליטיים.

הגדיל לעשות חבר מועצת העירייה מטעם הסיעה, מאיר מרגלית, שכינה את אכיפת החוק ואת ההריסה החוקית כ"פשע נגד האנושות". ראוי שיעבור קורס מזורז בתורת הפשע ובתורת החוק, כדי לדעת את ההבדל היסודי ביניהם.

לפני שערביי העיר דורשים זכויות, ראוי שימלאו את החוק בתחום הבנייה ובתחום תשלום הארנונה.

ועוד בשולי הכותרות הירושלמיות:


אות קלון

שכונת קריית היובל בירושלים עלתה לאחרונה לכותרות בהקשר לשתי ידיעות מסעירות, שבהחלט אינן לתפארת השכונה: דחיית החרדים וההתנגדות לבניית ההוסטל לפגועי הנפש. דומני כי המכנה המשותף בין שני המקרים הוא דחיית השונה והאחר, הדיעות הקדומות לגביהם והפחדים והפוביות המתלווים להם, שהם חסרי כל שחר.

באשר לפגועי נפש ראוי להבחין בין שלוש רמות, אשר לרוב הציבור מבלבל ביניהן:
חולי נפש, חולי נפש המסוכנים לחברה (המאושפזים בדרך כלל במחלקות סגורות), ובעלי הפרעות אישיוּת בלבד שאינם חולים. המטופלים בעמותות נפשיות הם לרוב אנשים ששוחררו מבתי חולים פסיכיאטריים או בעלי הפרעות, המסוגלים לתפקד בקהילה ואף לתרום לה. בניגוד לתדמית הרווחת בציבור, הם אנשים שקטים, חמים ובלתי מזיקים לחברה. ביניהם ישנם אמנים ויוצרים.

כאנשים ממושמעים, יסודיים ומסודרים הם יעילים בעבודה, ולכן שילובם התעסוקתי מועיל למעסיקים ולסביבה, לא פחות מאשר לעצמם. חבל אפוא שבגלל דעות קדומות נרתעים מקליטתם. חמוּר מכך, שההתנגדות להקמת ההוסטל הייתה בעיקר מצד המינהל הקהילתי והגרעין החברתי "יובלים", המגדיר את עצמו כתנועה לתורה מנהיגה. האם זה המודל הקהילתי והמנהיגותי שהם מציגים לציבור – דחייה חברתית של חריגים ושל אוכלוסיות מסויימות, הפלייתם והצגתם כנחותים, במקום לשמש דוגמא לשילוב ולדו קיום קונסטרוקטיבי בין כל חלקי האוכלוסיה? אין ספק - מדובר באות קלון מובהק על מצחם.


פונקציה של ביקוש

גם שכונת הקטמונים בירושלים עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות גן המריבה של חב"ד, שהמינהל הקהילתי מתנגד להקמתו. בראש ובראשונה ראוי לציין כי ההיצע של גני חב"ד הוא תוצאה של הביקוש של תושבי השכונה לגנים אלה. זאת בהתאם לעיקרון המובהק השולט במשק ובכלכלה בכלל, כי היצע הוא פונקציה של ביקוש. ככל שהביקוש רב יותר למצרך או למוסד מסויים, כך גדל ההיצע.

לעומת גני חב"ד, נראה כי הביקוש לגן ממלכתי בשכונה הוא דל יחסית, ואינו מצדיק את הקמתו. זכותם של התושבים החרדים והמסורתיים המעוניינים בגן חב"ד לקבל אותו, ושלילתו היא בגדר כפייה אנטי דתית. יתר על כן, בניגוד לדברי המפגינים - השכונה אינה בעלת אופי חילוני. בשני העשורים האחרונים רבו בה בעלי תשובה חרדים, בעיקר בקרב הזוגות הצעירים, המקנים לשכונה אופי מעורב. אכן נראה כי המפגינים מייצגים חתך אוכלוסיה ותיקה ומבוגרת יותר שהיא חילונית או מסורתית, שניכר כי לא אהבת מרדכי מדברת מגרונה, אלא שנאת החרדים. אולם אי-אפשר להתעלם מהתופעה החרדית שצמחה מקרב דור הבנים של השכונה. התעלמות ממנה מצביעה על הטמנת הראש בחול, וההתנגדות להקמת הגן משקפת אפוא עוד סימפטום של דוספוביה.


קולנוע כהלכה

ראוי לשבח את בית הספר לקולנוע 'תורת החיים', המלמד משחק לאור ההלכה. אין ספק שבעלי התשובה החרדים לדבר ה', והעוסקים בכל מגוון המקצועות האקדמאיים והאומנותיים, הם הוכחה מובהקת לשילוב האפשרי בין תורה למדעים, לכלכלה, לרפואה ולאומנות. זאת בהתאם למסורת יהודי ספרד מחד-גיסא ולאסכולת "תורה עם דרך ארץ" האשכנזית, מיסודו של הרב הירש מאידך-גיסא.

המוסיקאים בעלי התשובה גם הרחיבו מאוד את הרפרטואר המוסיקלי של מוזיקה יהודית מקצועית במגוון סגנונות אלטרנטיביים ומקוריים; אך דומה כי האגוז הקשה ביותר לפיצוח מבחינת ההלכה הוא אומנות הקולנוע. עיקר הקושי הוא בצניעות מבחינת התכנים וחוסר העירוב בין המינים, וזאת מבלי לפגוע ברמה המקצועית של המשחק, בדרמתיות שלו, ובעניין שהוא מעורר אצל הצופים.

דומני כי בית הספר למשחק 'תורת החיים' הוא התשובה לכך, מבחינת המענה המושלם שהוא נותן למחוייבות להלכה ולמקצועיות. כל המורים, הבימאים, התסריטאים והשחקנים הם בעלי רקורד מקצועי מעולה ובעלי ניסיון רב בתחומם, ועם זאת מקפידים על ההלכה היהודית קלה כבחמורה.

אכן הלוגו של המוסד - "אור חדש לאומנות הקולנוע" מרמז בבירור על אור הגאולה, כפי שהוא משתקף בפסוק מן התפילה "אור חדש על ציון תאיר". אם קולנוע ותורה הולכים יחדיו, דומה שהמשיח כבר כאן, ממש בפתח. אחרי הטלוויזיה הכשרה למהדרין (עיין ערוץ 'הידברות' וערוץ 7), הגיע תור הקולנוע הכשר. מה שמוכיח כי אל תסתכל בכלי אלא בתוֹכְנוֹ, וכי ניתן להשתמש בכל מדיה שימוש כהלכה או למטרות יהודיות.

מייחלים ומתפללים לשחרורם של גלעד שליט, יהונתן פולארד ושאר שבויי ישראל!