סדר הדין הפלילי וחוק העונשין, תפקידם, בין היתר, להגן על אזרחים במדינה דמוקרטית וחופשית מפני הרשעות שווא. ההגנות מתבטאות הן בהגדרות תחומות, מצומצמות ומדויקות של פרטי העבירות, כך שלא יורשע אדם בגין התנהגות שחשב שהיא מותרת בטעות, שכן הגדרת העבירה הייתה עמומה, והן במסגרת פרוצדורלית נוקשה, אשר מגנה על זכויות הנאשם. אדם לא יורשע בעבירה אלא לאחר הליך ראיות מורכב, שבסיומו הוכח מעבר לכל ספק סביר כי העבירה אכן בוצעה בידי הנאשם. זוהי זכות יסוד של כל אדם. כל אדם? כמעט כל אדם...
אלא אם אדם שכזה מוגדר כ'חולה נפש', או אז הוא אינו זכאי לחסות בצל חזקת החפות. אם הוא נחשד במעשה מסוים, אפילו כשמדובר במעשה שמישהו משער שיבצע בעתיד (ואין צורך לדבר על מעשה קונקרטי אלא די להצביע על
'מסוכנות' כללית, הוא יכול להילקח לבית משוגעים באשפוז כפוי, תוך שלילת מרבית זכויותיו.
זאת כאשר אדם אשר אינו מוגדר כ'חולה נפש' היה מבצע את אותו מעשה, היה עומד לדין, ואם הוא חף, יכול היה לצאת זכאי.
ארבעת המקרים שאציג להלן ממחישים מה קורה כאשר מדינת "חוק" שוללת את אותן הזכויות הפרוצדורליות והמהותיות, שהן חוקתיות (ההגנה על אזרחים מפני הרשעת שווא מהווה כיום זכות חוקתיות) מאנשים, רק בשל הגדרתם כ'חולי נפש' ומאפשרת את השמתם בבית משוגעים, רק ע"ב חשד, תוך שנמנעת מהם ההזדמנות והזכות 'להוכיח את חפותם' בבית המשפט.
מקרה א': לו היא הייתה עומדת לדין הסנקציה הייתה קלה בהרבה
עופר שנער, במאמרו "בית החולים כמושבת עונשין" (ע' שנער "בית החולים כמושבת עונשין"
משפט נוסף 1(2001) 108), ממחיש את העוול אשר נעשה לאנשים אשר מוגדרים כ'חולי נפש', כאשר חל עליהם חוק אשר מאפשר כליאתם בעילות שרירותיות או סתמיות ומעורפלות, אשר לו הדין הפלילי היה חל בעניינם (תחת
חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991), הייתה ננקטת כנגדם
סנקציה קטנה בהרבה, אם בכלל. במאמרו הוא מתאר מקרים של אנשים אשר החלת חוק טיפול בחולי נפש בעניינם, בהיותו חוק אשר אינו דורש הליך פרוצדורלי מגן טרם הפעלת הסנקציה שהיא קשה מסנקציה פלילית, הסבה עוול לאותם אנשים. הנה דוגמא (ציטוט מתוך מאמרו):
במקרה שהגיע לטיפול המרכז לסיוע משפט, אושפזה אישה לאחר שנחשדה בביצוע עבירה של הפרת צו משפטי אשר אסר עליה להיכנס לביתה, צו שניתן לבקשת בעלה במסגרת הליכי גירושין. האישה לא הכחישה את העובדות, ואף ביקשה לתת את הדין על מעשיה. אולם, עורך דינה בחר להודיע בשמה לבית המשפט כי היא מסכימה להוצאת צו האשפוז. זאת ככל הנראה מאחר שסבר כי אין זה מחובתו להיוועץ בלקוחתו, שכן חזקה כי הלקוחה, אשר אושפזה בעבר בבית חולים פסיכיאטרי, חולה ואינה כשירה לתת את הדין על מעשיה. כתוצאה מכך שהתה האישה במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי כשלושה חודשים, עד להתערבותו של עורך דין שפעל מטעם המרכז לסיוע משפטי בזכויות אזרח. בתקופה זו נמנע ממנה לצאת, ולו לשעות ספורות, על-מנת להסדיר את ענייניה מחוץ לבית החולים, או לקיים סדר פסח עם ילדיה. סביר להניח כי לו עורך הדין היה ממצה את ההליך הפלילי, לא הייתה האישה מבלה ולו יום אחד במאסר.
מובאה זו דנה בסוגייה אשר חורגת מתחום מאמר זה, והיא סוגיית (היעדר) האתיקה של עורכי דין אשר מטפלים בעניינים של מי שמוגדרים כ'חולי נפש' וזאת מתוך תחושת פטרונות אשר גורמת לעורך דין לסבור כי כאשר לקוחו מתויג כ'חולה', התיוג הזה פוטר אותו מאותם כללי אתיקה אשר מחייבים עורך דין לפעול מטעם לקוחו, ולא חרף ועל-אף רצונו.
אך יחד עם זאת, ניתן ללמוד שהדין המפלה החל על מי שמתויגים כ'חולי נפש' גורם לשלילת חירותם בצורה לא פרופורציונלית ביחס למה שביצעו (אם ביצעו, באשפוז כפוי בהליך אזרחי ניתן לשלול חירות של אדם לא ע"ס מה שעשה אלא ע"ס משהו שיעשה בעתיד, ובמקרה שמתואר לעיל דובר במסלול של אשפוז כפוי 'פלילי').
במקרה הזה, כפי שמתואר במובאה מן המאמר, האישה חפצה לעמוד לדין, וליתן את הדין על מעשיה. פסק הדין יפת (
ע"פ 2910/94 מדינת ישראל נ' ארנסט יפת, פ"ד נ(2) 221) הגדיר את הזכויות הפרוצדורליות של הנאשם כ'
המגנה-כרטה של הנאשם'. בעצם תיוג אדם כ'חולה נפש' נשללת ממנו הזכות לעמוד לדין, כאשר תוצאת ההליך עשויה להביא לזיכויו, ו'מגילת הזכויות הפרוצדורלית' שלו נשללת ממנו, בשל תיוג זה.
מקרה ב': נשללה ממנו לחלוטין הזכות לעמוד לדין ולטעון לחפותו
בסרט התיעודי 'כל בני האדם' אשר הוקרן בערוץ 8 בדצמבר שנת 2001, הוצגו שלושה מקרים של אשפוז בכפייה אשר נערך בצורה שרירותית, אחד מהם של אדם אשר אחותו סבלה ממחלה ואיזה "רופא רוחני" גזל את כספה. באחד המפגשים שכינס אותו "רופא רוחני" ניגש הדובר בסרט התיעודי אל ה"רופא הרוחני" בכעס. הזמינו משטרה והמשטרה לקחה אותו לאברבאנל. שם הוא עבר גיהנם, והביע משאלה, בסרט הדוקומנטרי (לאחר כל מדורי הגיהנם שעבר, לרבות קשירה לשעות ארוכות, תוך שלא מאפשרים לו להתפנות לצרכיו והזריקו לו בכפייה נגד רצונו וחרף תחנוניו) ולפיה: "אם יש משהו שעשיתי, שיפנו למשטרה", או במילים אחרות,
הדובר בסרט מבקש את 'חזקת החפות' ואת הזכויות שיש לכל אדם, קרי במידה שנחשד בדבר מה, שתינתן לו אותה 'מגנטא כרטא' של ההליך הפלילי, קרי שתהא לו הזכות להיות נאשם בעבירה קונקרטית ולהתגונן בפניה, כפי שכל אדם זכאי לכך.
מקרה ג': לו היה עומד לדין, היה יכול להציג את טענות הנגד שלו ואולי אף לצאת זכאי או בעונש מופחת
עוד מקרה אשר ממחיש את האפליה לרעה של מי שמתויגים כ'חולי נפש' להבדיל ממי שנחשבים בעיני המחוקק כ'בני-אדם' (ועל כן זכאים להגנות הפרוצדורליות של סדר הדין הפלילי ולהגנת
עיקרון החוקיות כפי שהינו בא לידי ביטוי ב
חוק העונשין, התשל"ז- 1977) הוצג באתר האגודה לזכויות האזרח. שם נדון מקרה של אדם אשר נכלא בבית חולים פסיכיאטרי, תוך שהמשך כליאתו נעשה מפאת שלא נמצא עבורו פתרון שיקומי 'בקהילה'. בשולי הטקסט מוצגת בגוף העתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח העילה שבגינה נכלא מלכתחילה בבית-חולים לחולי נפש:
המערער, כבן 54, הועמד לדין לפני כ-3 שנים, לאחר ששבר פנסים של מכוניות שכניו, והתיז לעבר אחד משכניו באמצעות מטף כיבוי. טענתו כי מדובר בסכסוך שנים וכי הוא הוכה קודם לכן בחוזקה, מעולם לא נבדקה על-ידי בית המשפט, שכן הוא נמצא כבלתי כשיר לעמוד לדין. ביום 5.7.2000 הוצא נגדו צו אשפוז.
הנה כי כן, מוצגת האפליה כנגד מי שמתויגים כ'חולי-נפש' לעומת מי שהמחוקק רואה בו 'אדם'. לו המערער היה נתפס בעיני המחוקק כאדם, היה זוכה לפרוש את טענות-הנגד שלו לאישום בפני בית המשפט, ולצאת בעונש מופחת, ואולי אף בזיכוי.
מקרה ד': רצתה להוכיח את חפותה
גם המקרה הזה הופיע במאמרו של עופר שנער (שאוזכר לעיל), ובו מתואר מקרה של צעירה אשר נכלאה במוסד פסיכיאטרי בשל טענות שיוחסו לה אשר הכחישה. למותר לציין כי לו הייתה לה הזכות, כמו לכל אדם (למעט מי שתויגו כ"חולי נפש") לעמוד לדין, על התביעה היה מוטל להוכיח את מה שמיוחס לה מעבר לספק סביר. כפי שעולה מן הכתוב, התביעה לא הייתה מצליחה לעשות כן. אירועים אשר אין די בהם כדי להקים עילת מעצר, ולבטח לא להביא להרשעתו הפלילית של אדם, די בהם כדי להביא לאשפוזו בכפייה:
גלית הובאה לבית החולים בניגוד לרצונה, כשהיא קשורה באזיקים, על-ידי שוטרים, שטענו כי היא "התפרעה בבית הכנסת". טענות אלו, שככל הנראה לא היו ולא נבראו, בצירוף ה"הוכחה" כי היא מסוכנת, שכן גלית בעטה ברגלו של פסיכיאטר בשעת קבלתה, הספיקו לפסיכיאטר המחוזי להוציא בעניינה הוראת אשפוז בכפייה.
כאן המקום לציין כי השופטת רוטלוי התייחסה כבר ב
ע"ש 227/00 פלונית נ' היועמ"ש, לסיטואציה הקפקאית שבה אדם מובא לבית חולים פסיכיאטרי בכפייה, תוך
שאין מגלים לו בגין מה נכלא, לכמה זמן ייכלא, מהי עילת הכליאה ותוך שיש לו כלים פרוצדורליים דלים מאוד (אם בכלל) להתגונן כנגד ההליך. מצב כזה עבור אדם, אשר מבין שנשללה חירותו בצורה כה קשה, והחוק אינו מספק לו הגנות פרוצדורליות נאותות, עלול להביא כל אדם באשר הוא אל סף תסכול (אך זה נאמר במאמר מוסגר כדי לשבץ את אותה 'בעיטה לפסיכיאטר' בקונטקסט). נכון לעת כתיבת מאמרו של שנער, שררה נורמה במוסדות הפסיכיאטרים, ולפיה הזכויות הפרוצדורליות והדיוניות של כלואים נשללו באופן שיטתי, כפי שמתאר עופר שנער בהמשך תיאור המקרה, להלן:
אולם לא רק זכויותיה בתוך המחלקה הופרו, אלא גם עצם זכותה לחירות ולהליך הוגן; זכותה לערער על הוראת האשפוז נפגעה, שכן מנעו ממנה ליצור קשר עם עורך דינה, ומכאן שהוועדה הפסיכיאטרית כונסה לדון בעניינה רק לאחר שבועיים (ולא שבוע, כפי שמאפשר החוק). בדיון בפני הוועדה נמנעה מעורך הדין הזכות האלמנטרית, שעוגנה בפסיקה ובהנחיות ראש שירותי בריאות הנפש, להיות נוכח בדיון כולו מראשיתו. הוועדה סירבה לאפשר זאת, ואף מנעה מעורך הדין לטעון לעניין הפגמים שנפלו בהליך האשפוז. למצער, רצף האירועים שתואר לעיל ביחס לגלית מייצג נאמנה את היקף הפרת הזכויות של המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטרים בישראל כיום.
חוק שרירותי, קפקאי ומפלה
חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991, אינו אלא אפליה ממוסדת כלפי מי שחורגים מנורמות חברתיות, קרי אנשים אשר מוגדרים כ'חולי נפש'. בעוד שלמי שהחוק רואה בו אדם מוקנית הזכות לעמוד לדין פלילי, ולחסות בצל חזקת החפות (כל עוד לא הוכח אחרת) הרי משהוגדר אדם באופן שרירותי כ'חולה נפש', (הגדרה נזילה מאוד אשר ניתן להחילה על קשת נרחבת של אנשים), נמנעות ממנו זכויות פרוצדורליות להגנה מפני כליאת שווא, אשר נתונות לחשודים בעבירות קשות.
השמנא והסלתא של העבריינים בישראל, המתועבים שבפושעים זכו בזכות לעמוד לדין: ג'והן דמניוק, בני סלע, יגאל עמיר מעולם לא נכלאו
בטרם ביצעו עבירה
אלא רק לאחריה. זוהי זכות אשר נתונה לכל אדם. כמעט לכל אדם. מי שמתויג כ'חולה נפש' (הגדרה עמומה, כאמור, ונזילה) אינו חוסה בצל הזכות הזו.
