רבין, דיין, קראוס ונרצחת מאשדוד

כמעט אין עיר בישראל שאין בה רחוב, דרך, מחלף, גשר, מתנ"ס בית ספר, כיכר, ו/או פארק הקרוי על שמו של יצחק רבין. לדייק, כמעט אין עיר בישראל שאין בה גם רחוב, גם מרכז, גם בית ספר וגם מתנ"ס הקרויים על שמו. מלאה הארץ ברבין, כמים לים מכסים...

מילא, יצא הדבר הרבה מעבר לפרופורציות הראויות, אך מי אני שאעסוק בכך – שכן אין הדבר כלל בשליטתי. אני את שם משפחתי - לא אקצר לעולם, אולי אף אאריכו. מבחינתי כל אזכור שמו של רבין באמצעות שלט רחוב, תמונה או כתבה על נכדתו, מעלים בי אסוציאציה אחת ויחידה: אסון הסכמי אוסלו וכל מה שבא אחריו כפועל יוצא וכהמשך ישיר לאסון זה.

להזכיר את מה שהשמאל רוצה לשכוח: לאורך שנים סירבה ישראל לנהל שיחות עם אש"ף - ארגון טרור אשר סירב להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. בהסכמי אוסלו כללה ישראל שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף ובכך יצרה לגיטימיות לקיומו של ארגון טרור זה ואף ראתה בו שותף לשיחות.

ההמשך, כמו כרוניקה של מוות ידועה מראש, היה אסון אחר שבא עלינו, והוא אסון ההינתקות (מורשתו של שרון). ההינתקות, אשר תוך זמן קצר התבררה כטעות איומה, כמו גם מלחמת בין המצרים האומללה ומבצע עופרת יצוקה אשר לא מימש את הפוטנציאל שלו – כולם חלק מאותה מדיניות תבוסתנית של הושטת הלחי השנייה וניסיון להגיע לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי באמצעות התרפסות בפני האויב שכלל אינו מעוניין בשלום, אלא רק במלחמה – מגמה שהתחילה בהסכמי אוסלו.


בשישי האחרון מצאתי את עצמי במתנ"ס רבין בכרמיאל, מרצה על ספרי האוטוביוגרפי 'כלה ונחרצה' (בהוצאת ספריית הפועלים של הקיבוץ המאוחד). בספרי זה אני כותבת כיצד "חורש רעתי" (בעלי לשעבר), שעות וימים לאחר רצח רבין, נהג לאיים עליי בכך שסופי יהיה כסופו (של רבין), כי עליי ללמוד לקרוא את הסימנים על המפה, שלא אתעלם מהכתובת שעל הקיר. עוד הוא הבטיח לי שעליי לא יתאבלו מאות נערים עם נרות ודמעות. על מותי, כך הוא הצהיר, יהיו רק מי שיגידו: ברוך שפטרנו.

ההרצאה במתנ"ס רבין שברחוב "מבצע יפתח" (ע"ע: הקמת המדינה) הסתיימה, וחזרתי לעיר מגוריי היפה, חיפה. למחרת בבוקר התעוררתי אל ידיעה כי עוד אישה בישראל נרצחה, כנראה על-ידי בן זוגה. שמה של האישה טרם הותר לפרסום.

אני בטוחה שלאחר ששמה יותר לפרסום, איש לא יקרא על שמה רחוב, גם לא מתנ"ס, גם לא בית ספר. מקסימום יקראו את שמה באחד הטקסים המתקיימים ביום הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים, ושמה ייאמר ברצף עם שמות כל הנשים האחרות שנרצחו השנה ושיירצחו במהלך שנה זו.

וממש באותו יום בו נרצחה עוד אישה בישראל, נתכבדתי בידיעה על אודות אסי דיין, אשר נעצר לאחר שבת זוגו התלוננה במשטרה על אלימותו כלפיה, כשהיא חבולה בפנס בעין. לטענתה – לא מדובר בפעם הראשונה שמר דיין נקט באלימות נגדה, אלימות הכוללת איום בסכין מטבח.

אני בטוחה במאת האחוזים כי על שמו של אסי ודאי ייקרא מבנה או רחוב בישראל. ואם לא רחוב אז כיכר, ואם לא כיכר אז גן ציבורי. שהרי מדובר בדמות תרבותית (תמונות עירום גרוטסקיות שלו בעיתון), בדמות חינוכית (אישפוזים לאחר מנות יתר), ודמות מוסרית שוחרת שלום (במיוחד כלפי חברתו לחיים).

במדינה בה יש רחוב על שמו של מי שהורשע באונס (זוהר ארגוב), במדינה בה מחלקים פרסי ישראל למכה בת זוגו (שמוליק קראוס) ובמדינה בה מלאה הארץ ברבין... הציפיות הן בהתאם.