טפילים, נמאסתם!

אם יש משהו שגרם למידת האמון שלי ברשויות השלטון (שגם כך הייתה רופפת, עקב עשורים של מחדלים ושחיתות) לרדת אל מתחת לקו האדום, הוא קרנבל ה'צומי' שהתרחש פה בשבוע האחרון, שבוע השבעת הממשלה. סילבנ'לה שלנו זקוק למנת חיזוק לאגו? הפכו אותו ל"משנה לראש הממשלה".

לא משנה שהצבת אדם בתפקיד שכזה מנוגדת לערכי הדמוקרטיה, שכן אף ראש ממשלה אינו חסין מפני התקף לב קטלני, התנקשות או סתם הפגעות בתאונת דרכים, או אף נבצרות מטעמי בריאות או שחיתות, וקביעה שרירותית ולפיה 'מחפש צומי תורן' יהא "המשנה לראש הממשלה", פירושה להעמיד אדם שמעולם לא נבחר באופן דמוקרטי כמועמד לראשות הממשלה, וזאת בכדי להזריק מנת סם 'צומי' לאגו של עסקן פוליטי זה או אחר; לא משנה שזה לחלוטין לא דמוקרטי. זה גם מזיק לציבור. העובדה שכל מיני לא מתאימים מונו ל"שרים לכלום ושום דבר" כפי שציינה לבני, בצדק בנאום האופוזיציה שלה, רק בשביל שבור האגו חסר התחתית שלהם יושבע עד לתחושת הרירקנות הבאה, מהווה יריקה בפרצוף האזרח אשר נאבק על קיומו הכלכלי, אם לא דרישה חצופה כי אותו אזרח, ב'צרור הנקוב' שלו, ישמן, ישנע, יממן ויפרנס את האגו של אותם כלומניקים; כי מי שזקוק להקריב את טובת המדינה בכדי לחוש את תחושת ה'הי אמא, תראי, אני סגן שר לכלום' הוא אפס מאופס, כלומניק, אדם שבור האגו שלו כל כך עמוק עד שרק תקציבים מקופת הציבור ימלאו את החסר ואת הריק.

אך אם יש משהו יותר גרוע מ"שרים לכלום וסגני שרים לשום דבר" זה מינוי אנשים שאינם מתאימים, חסרי הכשרה או ידע או ניסיון למשרות שרים לעניינים חשובים (עדיף כבר שיהיו שרים לשום דבר ולכלום), רק בכדי לספק למנת האגו המשוועת לקצת צומי, תחושת חשיבות עצמית.

כך הוא המינוי של ח"כ יובל שטיינץ מן הליכוד.

אמנם יש לי הערכה רבה אליו, לאחר שהתוודעתי להצעת חוק ראויה שהכין בקדנציה הקודמת, ובהיותו ד"ר לפילוסופיה (מקצוע חשוב יותר מכל מיני מקצועות בשמות מופגזים כגון "תעשיה וניהול" או "מנהל עסקים").

אך מה הקשר בין מחט לתחת או בין היותו פרלמנטר טוב בזמנו (למרות שעמדותי המדיניות מנוגדות לשלו) לבין הקרבת הכלכלה, אך ורק בכדי שיובלי שלנו יקבל את ה"דני" שלו בזמן? כן, בעיני סלבן שלום ויובל שטיינץ, וכל מי שמונו למשרות שרים לא מתאימות – תוך הקרבת טובת המדינה על מזבח האגו הקטן והעלוב שלהם – אינם אלא ילדים קטנים, מפונקים, כאלו שכאשר הם לא מקבלים את ה"דני" או את ה"במבה" שלהם מתי שהם רק רוצים, מפילים את עצמם על הרצפה, מאדימים, "נחנקים", משתעלים בסגנון של "אוטוטו אני נחנק" וחובטים בכל הבא ליד בפראות מניפולטיבית, רק כדי שהדודה/אמא/סבתא/מטפלת תורנית תרים אותם על הידיים ותספק להם את הממתק שכה חשקו בו, וזאת הגם שרק חמש דקות קודם לכן כבר סיימו ללקק את השפתיים מממתק דומה.

זה מדבר וזה בא, התבשרנו כי פרופ' אריק כרמון (או ד"ר? גם זה לא ברור), נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מקבל משכורת שהיא בערך פי עשרים ממשכורתי, משכורת החברים והשכנים שלי ושל כל האנשים שאני מכירה מסביב בשכונתי, משהו שרומז שהוא כפי הנראה 'מזן מיוחד' וזקוק להרבה יותר כסף מכל אדם רגיל וממוצע.

דמוקרטיה אינה אך ורק עניין פילוסופי לענות בו. מידת הדמוקרטיות של חברה תלויה בשוויון כלכלי יחסי ובפערי שכר נמוכים.

כל הדיבורים היפים על 'דמוקרטיה' אינם שווים כאשר לאדם אין כסף. למעשה, בישראל ישנם שורה של מנגנונים, אשר שוללים זכויות יסוד מאנשים עניים, למרות שהם מוצגים כמנגנונים "אובייקטיבים" לחלוטין.

כך לדוגמא, אלפי נערים ונערות, ילדים וילדות מושמים מידי שנה במעונות נוער נעולים, וזאת בהוראת פקידות סעד, אשר יש הטוענים כי בתי המשפט מהווים חותמת גומי עבורם(לא בדקתי טענה זו עד תום, עם זאת, רשת האינטרנט והשיח הציבורי מלאים כרימון בתלונות כאלו).

שלילת חירותו של ילד, לא משנה כמה "מופרע" הוא יצויר בעיני פקידות הסעד, הוא מעשה שלא יעשה (אלא במקרים מאד מאד נדירים, שדרושים שקילה בכובד ראש ולא חוות דעת קצרה של פקידת סעד וחותמת גומי של שופט).

שלילת חירות סיטונאית של בני נוער במוסדות סגורים ונעולים, תוך פגיעה בזכויות היסוד שלהם פירושה הוצאת אותם בני נוער אל מחוץ לכלל אשר החוקים והכללים של דמוקרטיה-ליברלית חלים עליהם.

כל זה מתאפשר משום שאותם בני נוער נולדו למשפחות עניות, משפחות אשר נזקקות לשירותי הרווחה ועל כן מצויים תחת פיקוח הדוק, וזאת להבדיל ממשפחות עשירות אשר יכולות לקנות את חירות ילדיהן בכסף שכן כל בעיה נשמרת במשפחה ומטופלת באופן דיסקרטי על שליפת הצ'קים השמנים לאנשי מקצוע פרטיים.

גם תוכנית ויסקונסין מהווה דוגמא לאופן שהדמוקרטיה היפה מבית מדרשם של יפי הנפש המשכילים ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה" אינה רלוונטית לעניים. כאשר אדם עני, והוא זקוק להבטחת הכנסה, והמדינה כולאת את חירותו בתוכנית שיטורית ודרקונית כגון 'ויסקונסין', כל הדיבורים היפים על כבוד האדם, חירותו, זכותו לפרטיות, לכבוד, לאוטונומיה אישית אינם רלוונטיים. בכדי לקבל את ה 2000 שקלים החודשיים שלו, שבקושי מספיקים לקיום דחוק ולא מכובד בעליל, הוא נדרש להיות שבוי בגחמות פקידים אשר טופטף להם כי מדובר באדם "טפיל" שיש לחנכו מחדש.

כלומר יש אנשים שמאבדים דה-פקטו את חירותם תמורת 2000 שקלים לחודש, וזאת משום שאינם יכולים להשיג עבודה בשוק החופשי כי הם מבוגרים מידי, לא 'יצוגיים', לא יהודים-אשכנזים וכדומה, והנה אריק כרמון מרוויח פי 50 או 60 או 70 לחודש מקצבתם החודשית, והכל בשביל ישיבה בנונשלנט ליד שולחן עבודה מהודר ועיסוק בעניינים אקדמים, ומבלי שהוא מעולם טבל את ידיו בלכלוך, בחרא, בזבל ובבוץ, משהו שמאות אלפי אנשים בישראל נאלצים לעשות תמורת קיום דחוק מאד (בויסקונסין לדוגמא שולחים אנשים בכפייה לנקות שירותים בקניונים, ומביקורי בקניונים אחת להמון זמן, תוך התוודעות למצב המזעזע של השירותים שם, אני סבורה שלהעמיד אדם בסיכון תברואתי של שהות בשירותים אלו במשך 8 שעות ברציפות, וזאת בתמורה לשכר מינימום בקושי, זו התעללות דה-פקטו בו).

שלא לדבר על עובדים עניים, אלו שעובדים בעבודות דחק תמורת כלום כסף, ואשר מסגרות העבודה שלהן הן מסגרות שיטוריות מאד ומשפילות מאד (הדברים האלו תוארו בספרה של ברברה ארנרייך, כלכלה בגרוש, וכן בסרט 'זהב לבן עבודה שחורה' אשר מתאר את תנאי העבודה במפעלי ים המלח של האחים עופר, החברים במועדון 'הלקוח המתמיד' של רכישת נכסי המדינה בפרוטות).

עבודות דחק מאופיינות בשיטור רב מאד- על העובד נאסר ללכת לשירותים או לשבת ללא אישור המעביד, וכל 8 או 10 שעות העבודה שלו משוטרות ברזולוציה של 1 ל 1. הגם שאין כל ספק שבמקום עבודה צריכה להיות מסגרת נהלים מסוימת, אשר תאפשר לעבודה להתקיים, אין שום הצדקה לשיטור הדוק כל כך שלא נועד אלא לשבור את רוח העובד, ולשלול ממנו כל אמצעים או כוחות להתארגן בבוא היום אל מול מעבידו, ואשר אינו תורם בכלום ליעילות העבודה (אלא להפך, שובר את רוחו של העובד, גם על חשבון יעילותו למקום העבודה).

כך שכל מה שאריק כרמון הנכבד יודע על "דמוקרטיה" מספרים אינו שווה דבר.

אני מציעה לכרמון לעשות את אותו הדבר שעשתה בזמנו ברברה ארנרייך, קרי לגזור את כרטיסי האשראי שלו ולנסות לעבוד פעם אחת בעבודות דחק תמורת 3000 שקל בחודש, שגם הם לא יציבים.

הוא ילמד (על דרך השלילה) הרבה יותר טוב מהי דמוקרטיה, אם יבין כיצד היא נשללת מעניים וממוחלשים, מאשר אם ישב על שמנת שמרבית אזרחי ישראל במדינה ה"דמוקרטית" (שהוא כה מתימר להבין) אינם יכולים אפילו לדמיין אותה.

בעצם ימים אלו אני מפרסמת פה באתר תקצירים של סדרת ראיונות אשר ערכו בוגרי מכללת רמת גן למשפטים, עם תשעה משופטי בית המשפט העליון (בדימ.), ואשר פורסמו בכתב העת 'עלי משפט'. סדרת הראיונות האלו מעוררת זעם רב בקרב גולשי האתר אשר סבורים כי בית המשפט העליון דורס רגלן, לכאורה, של הרשויות המחוקקת והמבצעת. למעשה, בנתונים שבהם אנו אזרחי ישראל הופכים ל'סד ההתגלחות' של שרים חסרי ניסיון בתחומם (דוגמת שטיינץ), אשר ילמדו את תפקידי השר על גבנו, או למקורות המימון של אפסים שחייבים את התואר "מ"מ", "סגן שר לכלום", "שר לשום דבר", רק בשביל שהאגו שלהם יקבל את הליטרה היומית, דומה כי אקטיביזם שיפוטי נדרש כאוויר לנשימה.

אילו רק היה בישראל בית משפט עליון אשר לא היה מאפשר את קיומם של כל השרים לשום דבר וסגני השרים לכלום, וזאת משום ששרים אלו מונו בניגוד עניינים, שכן מינוי זה נועד להיטיב עם האגו הנאנק לתשומת לב שלהם ולא עם המדינה... אילו רק היה בישראל בית משפט עליון אשר קובע כי הלחץ אשר הפעילו "סגני שרים לכלום" אלו בכדי לקבל את לטרת המימון הציבורי, כתנאי לתמיכתם בממשלה, עולה כדי סחיטה לשמה... אילו היה בישראל בית משפט עליון אמיתי, אקטיביסטי, אשר קובע כי בעידן של מיתון בו האזרח הקטן מצמצם את כמויות המזון שהוא אוכל, מעדיף הליכה ברגל על פני נסיעה בתחבורה הציבורית ואינו מחמם את ביתו בחורף מהיעדר תקציב (בפריפריה, מאות אלפים חיים כך כשגרה יומיומית) – זה בלתי סביר באופן קיצוני כי שרים שמנים ישמינו מנחת על חשבון הקופה הציבורית כאשר אין להם אפילו תפקיד, מדינת ישראל אשר מזמן אין לה מדיניות, והחלטות שלטוניות רבות בה אינן אלא פרי סחטנות קואליציונית או גחמת שר זה או אחר, הייתה מתאזנת לשפיות יחסית.... אילו רק היה בית משפט עליון בישראל אשר היה מבטל מינוי של שר כאשר מינוי זה מסכן את כלכלת ישראל בשל חוסר המיומנות ונועד אך ורק לשרת שיקולי אגו של ה"לומד על חשבוננו"...

לו יהי!