הסקרנות הקולינרית הובילה אותנו בסוף השבוע לאזור רמת החייל בתל אביב, שבו צצות מסעדות חדשות כפטריות לאחר הגשם. הפעם החלטנו לנטוש את הקו השמרני, שבו דבקנו באחרונה, ולנקוט על-פי הכלל של "כזה ראה וחדש". בדיעבד התברר לנו כי על המציצנות הגסטרונומית הזו נאלצנו, בסופו של דבר, לשלם מחיר יקר - תרתי משמע, אלא שבל נקדים את העגלה לסוס ודיה לצרה בשעתה.
בעקבות המלצה שגונבה לאוזנינו, התפתינו למסעדת "סושי סמבה" (רחוב הברזל 27), שזה מקרוב נפתחה בקול תרועה גדולה. מצאנו בה שילוב מוזר של מטבח יפני עם מטבח ברזילאי, שרק אלוהים והשף המקומי, ניצן רז, יודעים אל נכון כיצד נועדו השניים יחדיו.
המדובר בסניף הישראלי של רשת מסעדות בינלאומיות, הנושאות אותו שם, שבו, השד יודע איך, חוברים להם שיפודים דרום-אמריקניים חריפים למרק מיסו יפני מעודן. צריך, כנראה, להתברך בדמיון נועז ומודרך כדי לעכל את העניין.
עם קוריקולום של שף עתיר-ניסיון, שהוביל בעבר את מטבחי "סושי סמבה" בניו-יורק, מיאמי ושיקגו, התפתינו להאמין שנפלנו, לתומנו, על מציאה נדירה, שעוד נתכנו לה עלילות, אלא שעד מהרה נוכחנו, להוותנו, שלא דובים ולא יער.
הצצנו ונפגענו פגיעה רעה: לא מן המסעדה עצמה, המעוצבת בטוב-טעם, אלא בשל האוכל, שבלשון-המעטה פשוט לא ערב לחיכנו.
לא מנה ולא מקצתה
כיאה למסעדה, שהיא יותר יפנית מברזילאית, הסבנו סביב שולחן נמוך ומתנדנד, שכמעט נשק לרצפה, כשאנו ישובים על כורסאות ננסיות, היאות, אולי, לאורח החיים היפני, אבל שאינן הולמות ישראלים מפונקים שכמותנו, המורגלים לצורך ארוחה לשולחן וכסאות מאסיביים יותר. לאחר שהתמודדנו עם התפריט המסובך, שנשא שמות מן ההפטרה, הצלחנו, בסופו של דבר, לדלות את מנותינו, לא לפני שנזקקנו לסיועה של מלצרית אדיבה למדי.
הסיפתח היה מנת שרימפס-טמפורה דלה, על-פי בחירתה של בת הזוג, שהיתה, אללי, תפלה וחסרת כל טעם. כדי להפיג את טעמה, בחרה בת הלוויה לעיקרית בקדרת פג'ואדה - הלא הוא החמין הברזילאי. אלא שגם כאן לא השתבח טעמו. הכבודה שנחה בצלחת הורכבה מבשר בקר, נקניקיות צ'וריסו, שעועית שחורה, אורז לבן, לינגוויסט, עלי-מנגולד ופרופה. את הנקניקיות היא הותירה, לדאבונה, בצד. הן פשוט היו חריפות מדי. אף שהיא ארגנטינאית, האמונה על בשר משובח, רחוקה הייתה הפג'ואדה מלהזכיר את הגירסה דינקותא של שכנתה הברזילאית.
עם עיניים גדולות הימרתי אני על פילה המיניון, שלפי דברי המלצרית אמורה הייתה להיות ספינת הדגל של "סושי סמבה". אלא שלא מנה ולא מקצתה. על הקדרה הרותחת נחו להם, אחר כבוד, שלושה נתחי-בשר של 250 גרם, שהותירו אחריהם טעם מר וחמצמץ מדי. לצידם נחו להן שתי ערימות של אורז לבן ושעועית שחורה עם עלי מנגולד. טעמו הדלוח של הבשר ספג את טעמן של התוספות, וחבל שכך. את כל הכבודה הזאת הצלחנו לשטוף בסודה ובמיץ תפוזים סחוט, שהקהו במעט את ים האכזבות.
על אף המכה שספגנו, החלטנו לשים את נפשנו בכפנו ולהסתכן בקינוח משותף. הייתה זו רפרפת של פלאן-קרמל, שהורכבה מקרם מבושל, אגסים מבושלים, פירורים של בצק פריך עם אגוזים וגלידת-וניל, וגם זו, נוסף לכל הצרות, לא הייתה משהו מסעיר מדי.
ואז נחתה עלינו המכה האחרונה והניצחת. תמורת ארוחה פלצנית, נעדרת כל בשורה, נדרשנו לשלם 334 שקל. את התשר הוספנו למלצרית, כהוקרה על שירותה האדיב ועל מאמציה הנואשים לרצות אותנו. דבר אחד נעלה מכל ספק: ל"סושי סמבה", בגירסה התל אביבית, לא נחזור עוד לעולם!
