|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
פילה, לקרדה, קיינס, לשונות-חתולים, מחליף-צבעים, גזוז, תסס, צוף ושפריץ היו הלהיטים של טרום וקום המדינה
|
|
בימים ההם [צילום: אינדקס מדיה]
|
|
|
|
|
בני הדור של ארץ ישראל, מאותם ימים של טרום המדינה וראשיתה, זוכרים, לטוב ולרע, את המאכלים והמשקאות שעיטרו כל מטבח. למרות שכבר מזמן אבד עליהם הכלח - הם, עדיין, בלתי-נשכחים.
הסמלי שביניהם היה, מן הסתם, הפילה. בניגוד לשמועות, אין בכלל בנמצא דג הנושא את השם הזה; אלא שמכיוון שלדרך החיתוך של נתחי הבקלה קראו פילה - חשבו כולם שזהו, בעצם, שם של דג, ולא היא. המאכל הנפוץ ביותר בימי הצנע לא היה מזין, לא בריא ומן הסתם גם רחוק מלהיות טעים. אלא שזה, באמת, מה שהיה במטבח של אותם ימים. עקרת הבית העברייה נזעקה, אומנם, לשפר את טעמו של התפל-התפל הזה באלף מתכונים, אבל בדרך כלל הייתה ידה על התחתונה.
בוואריאציה על אותו נושא זכורה לחובבי הדגה, דווקא לטוב, הלקרדה. המדובר בדג מקרל, מיובא מטורקיה, שטבל בשמן, מלח ותבלינים, בתוך חבית גדולה של המכולת השכונתית. באותם ימים של טרום-מדינה וראשיתה הוא נחשב דווקא, בניגוד לפילה, למעדן, ומאוחר יותר הפך ליורשו דג המלוח.
בשנות החמישים, של המאה החולפת, היה הקיינס ממתק מבוקש ביותר. בימינו, עמוסי החטיפים, השוקולדים והכיף-כף למיניהם, קשה להאמין שלקנה הסוכר המתוק הייתה עדנה שכזו בארץ. רוכלים מכרו אותו ברחובות - כל מנה-קנה באורך של 10 עד 15 סנטימטר, והילדים היו לועסים ומוצצים את הממתק הזה בהנאה אין קץ. הקיינס, אגב, הלך טוב עם הלדר - שטיח של משמש מיובש, שנלעס ונלעס בלי סוף על-ידי זאטוטי אותם ימים.
מחליף צבעים
ואם בממתקים עסקינן, איך אפשר שלא להיזכר בלשונות החתולים - שוקולדים דמויי-לשון דקים בקופסה ארוכה - מתנה מקובלת לילדים בידי אורחים, שהיו מביאים להורים בונבוניירה כבדה, עבשה והרבה פחות טעימה.
אבל להיט הממתקים של הטף היה, ללא עוררין, המחליף-צבעים - סוכרייה עגלגלה, שכל מציצה שלה הייתה משנה את צבעה: מאדום לכחול, לירוק, לצהוב, לכתום, לסגול, לשחור, ולבסוף ללבן. הסוכרייה הזו הייתה הקדימון למסטיק של ימים מאוחרים יותר.
גם ליחם של משקאות הימים ההם עדיין לא נס. הפופולרי והוותיק שבהם היה הגזוז. המשקה הלאומי הזה נרכש בקיוסקים, שהיו מצוידים במי-סודה. לפני מילוי הכוס בסודה, היה נמהל אליה סירופ מתוק בטעמים שונים. הפופולרי ביותר היה גזוז בשני צבעים: אדום-צהוב, שלא היה אלא חמוץ-מתוק. הווריאציה שלו היה התסס - משקה תוסס וממותק, בשלל-טעמים, בבקבוקים בעלי תפיחה מעוגלת מתחת לצווארם. היה זה המשקה הכי פופולרי בימי הטרום-טמפו והוא אף הרשה לעצמו מבצעים גדולים של מלגות ופרסים. משקה אחר, סולידי יותר, היה הצוף: מתוק ובעל טעם דבשי וגוון עינברי, שהתחרה בהצלחה בגזוז.
ואחרון-אחרון חביב ואהוב - השפריץ: יין מהול בסודה, שאותו נהגו לשתות עם קידוש השבת, רק כדי לחסוך ביין היקר. והיה לו, למשקה הזה, גם יתרון גדול: בזכות הסודה, הוא מנע שיכרות...
|
| תאריך:
|
07/04/2009
|
|
|
עודכן:
|
07/04/2009
|
|
ראובן לייב
|
|
לא קל ללמד סנגוריה על ישראל בימים אלה לאחר המלחמה בעזה שעוררה ביקורת קשה נגד המדיניות הישראלית והעלייה במפלס האנטישמיות ברחבי העולם. קשה שבעתיים משימת הסברה במרכז קהילתי מוסלמי בטורונטו, שבו קהל שאינו נמנה על התנועה הציונית. יען ורד, אל"מ (בדימ.) ונציגה בקנדה של רשות העתיקות, קפץ למים הקרים והשתתף לאחרונה (26.3.09) באירוע לקידום הדיאלוג בין ישראל לפלשתינים שנערך בקרן המוסלמית הצפון-אמריקנית.
|
|
|
|
|
לסטודנטים המתמידים למשפטים (אלו שמקפידים לקרוא את המאמרים בסיליבוס) שמו של שופט בית המשפט העליון (בדימ.), יצחק אנגלרד, מוכר, ולא בכדי: בשנת 1997 הוא קיבל את פרס ישראל לחקר המשפט. הוא פרסם ספרים ומאמרים בתחומים כגון דיני הנזיקין, דת ומדינה, תורת המשפט, המשפט בעברי, דיני עשיית עושר ולא במשפט, משפט השוואתי ועוד ועוד. הוא כיהן בתפקידים אקדמים בכירים, וכרבים מקודמיו, גם הוא 'הוצנח' אל בית המשפט העליון בשנת 1997, מן האקדמיה. הוא כיהן שם עד לשנת 2003.
|
|
|
|
|
לפני ימים אחדים התקיימה בפאתי העיר אום-אל-פאחם, בנחל עירון (ואדי ערה) שבתחומי "הקו הירוק", הפגנה של אנשי ימין, כולל ח"כ ד"ר מיכאל בן-ארי. ההפגנה נערכה באישור בג"צ ובהתאם לתנאים ולמגבלות שהטילה משטרת ישראל על מסלולה המדויק, מספר המשתתפים בה וציודם, ואופן הגעתם: הרחק ממרכז העיר, פחות ממאה מפגינים מצוידים בדגלי ישראל אך לא חמושים, הגעה ברכב משטרתי ממוגן-ירי. בפועל לא הייתה כל פגיעה גופנית של המפגינים בתושבי העיר.
|
|
|
|
|
אין לך בכל תבל עם יותר סכיזופרני מעם ישראל, והדברים נכונים בעיקר לגבי בעלי תפיסות והשקפות עולם מרכזיות, חפים מקיצוניות לכאן או לכאן. אין לך בעולם הנהגה כמו זו שבישראל, שמתנהלת ופועלת בדיוק כפי שכתבה ההיסטוריונית היהודייה-אמריקנית פרופסור ברברה טוכמן בספרה 'מצעד האיוולת': נגד החלטות של עצמה, ההיפך מההיגיון הבריא, גם כשברור לה כי היא פועלת כך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
