סיפוריהן של הגדות נדירות

ההגדה המצוירת מקובלת מזה מאות שנים, ראשית מתוך הדחף הפנימי של הציירים היהודים לעטרה יחד עם התנ"ך וה"סידור", ומאוחר יותר, בעת הריאקציה לגבי הציור בחוגים ידועים, בנימוק שהתמונות גורמות קורת-רוח לנערים ומעוררות אותם משנתם בליל הסדר.

במרוצת הזמן התבלו רבות מן ההגדות המצוירות וכיום מצויות רק כמאה מהן. בהגדות האלה יש כדי לספר על האמנות בת התקופה, אשר קנתה לה מקום ברחוב היהודי; על המסורת העתיקה של תיאורים ידועים ועל הרפתקאותיה של כל הגדה כזו.

בהגדות שבכתבי היד מבחינים בין אלה של החוג הספרדי לבין אלה של החוג הגרמני. החוג הספרדי נותן לנו את מחזור התמונות של יציאת מצרים, מתחילתה ועד סופה, והטיפוסית שבהן היא הגדת סארייבו. בהגדות המצוירות שבחוג הגרמני, מחבל הריינוס, בולטת במיוחד ההשתדלות לתאר עניינים הנוגעים להגדה עצמה. בעוד שההגדה הספרדית היא אילומינטיבית לפי מגמתה, ההגדה הגרמנית היא אילוסטרטיבית במהותה. אפילו הגדת דרמשטט, שלמרות מוצאה אינה נכללת בטיפוס הגרמני, יש בה נטייה לאילוסטרטיביות, עם ביטוי פורטרטי מצויין. הגדה זו, שעברה מאבות לבנים, שימשה עדות נאמנה למקרים רבים שהתרחשו מסביבה. אפילו נרשמו בה מעשים שהיו, כמו המקרה שבו נפלה גויה אחת, בימי הגזירות של קהילת מינצברג, לתוך באר עמוקה, כשעל היהודים העלילו שהם היו אלה שהשליכוה לתוכה.