אקסודוס

פעם, באביב הטבע היה יוצא מעבדות לחרות. אבל היום החורף כבר לא חורף, הטבע לא ממש כלוא מתחת לאדמה הקרה, ובקושי יורד כאן גשם. אבל ההקבלה שבין מועד חג החרות לחילופי העונות נקבע בימים קדומים ע"י חכמי ישראל, שהמירו את סיפור הטבע המשתחרר מכבלי החורף עם סיפור יציאת מצרים כדי להאציל עליו קדושה יהודית.

הקשר של עם ישראל למחזוריות שבטבע הוא המוטיב החוזר בסאגה של תולדות עם ישראל. ישראל תמיד חוטא ויוצא לגלות, ושוב חוזר ושוב חוטא, ואף על-פי שחטא - ישראל הוא. וכך יוצא שהגלות והגאולה שזורים אצלנו ביחד כבר מההתחלה. הדת היהודית מתחילה עם החורבן, התורה שבע"פ והגלות. חז"ל אמרו שישראל גלה מארצו כדי להפיץ בעולם את שמו של הקב"ה, ובמובן הזה ההינתקות מהארציות (מא"י ומהחומר), היא שהנציחה את קיומו של העם היהודי.

מכל הספקולציות לזמן המשוער ליציאת מצרים נזכיר רק שתיים. פרויד, בספרו 'משה ואמונת הייחוד', קשר את דמותו של משה עם דמותו של אחנתון (אמנחותפ הרביעי), המהפכן הדתי שהשליט במצרים את האמונה באל השמש (האתניזם) שיש הרואים בו כמי שהשפיע או הושפע ממשה. אשתו של אחנתון, הלוא היא נפרטיטי, הידועה עד היום כאישה הכי יפה מאז ומעולם, הייתה כנענית במוצאה. פרויד מאשים את היהודים ברצח משה (רצח שהודחק כביכול מהתודעה הקולקטיבית שלנו) ועשה סלט שלם וסיבך אותנו עם תסביך אדיפוס ורצח האב ששחזרנו אחר כך פעם שנייה, כנראה עם דמותו של ישו; סיפור מבולגן ולא ממש רציני, אבל מרתק למי שמתעניין בפסיכולוגיה.

מכל מקום, אם אחנתון שלט בערך בשנת 1335 לפנה"ס (המאה ה-14) זה היה גם הזמן המשוער ליציאת מצרים, ואילו לפי גרסת סילברמן ופינקלשטיין, מחברי הספר 'ראשית ישראל' יש זהות בין סיפור יציאת מצרים לסיפור ההגירה הכנענית של החיקסוס למצרים. אבל לדבריהם, לא בטוח שסיפור יציאת מצרים בכלל התרחש במציאות, מכיוון שאין ממצאים בשטח ואי-אפשר להצביע על תקופה אחת ויחידה שבה יכול היה להתרחש אירוע כמו יציאת מצרים. בנוסף, מכיוון ששמות המקומות שמוזכרים בסיפור יציאת מצרים כמו פתום, רעמסס, קדש ברנע, עציון גבר ואדום הם בעיקר מהמאה השביעית לפסה"נ, סביר להניח שהסאגה של יציאת מצרים היא ביטוי רב עוצמה של זיכרון ששאב את כוחו ממסורות עתיקות, 600 שנה אחרי שמאורעות אלה היו אמורים להתרחש, היינו בזמנו של המלך יאשיהו שאף הוא היה מהפכן וקנאי דתי. לסיפור יציאת מצרים, כמו לכתיבת התורה כולה, יש מניעים פוליטיים. מנחם בן מ-V.I.P בשבתו מול המצלמה בבית של "האח הגדול", סיפר לנו איך חוקרי המקרא הורסים לו את ההנאה שבקריאת הטקסט המקראי. יש משהו בדבריו. אבל בכל זאת יש במחקרים האלה משהו שמזכיר לי רומן בלשי מרתק.


ביניים

ההגדה של פסח היא אוסף של תפילות, פיוטים ולקט דברים מן המקרא, המשנה ומן המדרש, שנוספו אחד לאחד במשך הדורות. דוגמא למשפט בארמית ששלושת חלקיו התחברו בשלוש תקופות שונות הוא "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא במצרים. כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל". החלק הראשון, שנשמע כמו הוראה לילדים, התחבר כנראה בתקופת החשמונאים, שאז פשוטי העם דיברו רק ארמית. החלק השני דומה בלשונו למה שנהג רב הונא לומר לפני כל סעודה "כל מאן דצריך ליתי וליכול" (תענית דף כ, עמוד ב) יפה לתקופת התלמוד ולא מתאים לתקופה שבית המקדש היה קיים, מפני שאז ישבו לאכול בחבורה שהצטרפו אליה מראש ולאחר שהקריבו את הקורבן והסבו לסעודה, שוב לא יכול כל אדם להצטרף אליהם לחבורה; ואילו החלק האחרון התחבר בגולה.

העיקר בהגדה של פסח הוא ו"הגדת לבנך", היינו שימור הזיכרון ההיסטורי המאחד את עם ישראל, ואין חשיבות לכך אם הזיכרון הזה התרחש במציאות או לא כמו שאין זה חשוב אם תלו את בני המן או אם פח השמן הספיק באמת לשמונה ימים. העיקר הוא השינון וההגדה לבן ובניית התודעה המשותפת שלנו. בפתיח לספר יהושע, לפני הכניסה לארץ ישראל, אומר הקב"ה ליהושע על התורה "והגית בו יומם וליל" כשהגייה היא מלשון אופן הביטוי, השינון, וההגדה, וגם מלשון לימוד, עיון והתבוננות. ההגייה, ההגדה והמילה הכתובה הן החלק הכי מהותי מההגות היהודית. ולמה הקדים הקב"ה להזכיר לו ליהושע עניין התורה וצווה אותו "והגית בו יומם וליל"? כדי להורות לו שכשם שהתורה שניתנה לעם ישראל בהר סיני היא לא דבר מובן מאליו, אלא הם (עם ישראל) חייבים לשקוד בלימודה ולשננה, שאם לא יהגו בה וכו' - לא תהא שלהם. כך הוא הדבר בארץ ישראל, שהם עומדים להיכנס אליה; שאם בצאתם ממצרים הורה להם הקב"ה "אתם תחרישון ואני אלחם לכם", בארץ ישראל הם חייבים במלחמת מצווה וזהו משלמותו של אותו רעיון שבהשגת הקדושה כפי שהוא בתורה בארץ ישראל וביחיד. כך בנישואין שמקדשים בשטר טבעת ובביאה, כך בתורה שמקדשת אותנו בקיום מצוותיה, וכך הוא גם בארץ ישראל שמקדשת אותנו בישובה. וכשם שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כך חייב הוא לראות עצמו כאילו הוא כבש את הארץ עם יהושע, שהרי זאת שלמות אחת ולא יצא ידי חובתו אלא בשלושתם ואי-אפשר להפריד בין גלותם וגאולתם כמו שאי-אפשר להפריד בין מילה למשפט או בין הזרע לפרי.

ואף שאפשר לה ליהדות להתקיים בלי ארץ ישראל, כשם שארץ ישראל התקיימה בלי יהודיה, כשנעשו אגודה אחת אי-אפשר להפריד בין הדבקים בלי להודות שמעשה זה כמהו ככפירה בעיקר. משמע "יגעת ומצאת – תאמין".