רקוויאם למפא"י ההיסטורית

זאב ז'בוטינסקי כתב באחד משיריו המפורסמים "עוד שלם נשלם לך קין / את נשמות צעיריך ניטול". כלומר: יבוא יום והדור הצעיר שלכם יקבל את השקפתנו ויטוש את התורה הסוציאליסטית.

הנבואה הזו התגשמה. האיש שהגשים אותה היה דוד בן-גוריון. הוא האיש שהכריע נגד עמדת רוב חבריו בעד הכרזת המדינה (שההחלטה עליה התקבלה על חודו של קול); הוא האיש שניהל את מלחמת השחרור ביד רמה, כשמטרתו להרחיב את גבולות החלוקה החונקים שקבע או"ם ולהביא לסילוק מה שיותר ערבים מן הארץ; הוא האיש שהחליט את ההחלטה האסטרטגית החשובה ביותר: העלאת מיליוני יהודים מכל מקום שניתן להעלותם למרות שלא הייתה כאן תשתית כלכלית כלשהי לקליטתם; הוא האיש שהחליט את ההחלטה האסטרטגית החשובה השנייה והקים את דימונה; הוא האיש שביטל את זרם העובדים בחינוך והנהיג חינוך ממלכתי כללי; הוא גם האיש שהשגיח בשבע עיניים על העשבים השוטים שצמחו בתוך תנועת העבודה הסוציאליסטית כמו מפ"ם שהייתה ציונית אך חלמה על היום בו יגיעו טנקים סובייטים לגבולות הארץ. בן-גוריון לא היסס לשלוח את השב"כ להטמין מכשירי האזנה במגרות של מנהיג מפ"ם מאיר יערי. הוא לא היסס להעמיד לדין באשמת ריגול אישים מרכזיים בתנועה שהיו בקשרים עם ברית המועצות. תחת עינו הפקוחה נמנעה סטיית מפ"ם (שתקופה ארוכה הייתה מפלגה גדולה וחזקה) לכיוונים דסטרוקטיביים (כמו הקמת מחתרת חמושה בקיבוצים ובתוך צה"ל) והיא נשארה בגבולות הקונסנזוס הציוני.

דור הנפילים

בן-גוריון היה הגדול מכולם, אך אי-אפשר לתאר את הצלחתה של מפא"י בהקמת המדינה שבדרך ובניהולה עד המהפך של בגין ב-1977 בלי דור הנפילים שלה. זהו דור שכלל אנשים משכמם ומעלה בכושר הארגון, במסירות האישית, בלהט הציוני והיהודי, כמו פנחס ספיר, לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן ועוד רבים אחרים. לא נעדרו מדור זה גם אנשי רוח בעלי שעור קומה כמו יצחק בן צבי, זלמן שז"ר, ורבים אחרים.

דמדומי האלים

ירידתה של מפא"י החלה ברקב השחיתות שפשה בה ובפיחות ההולך וגדל של דור מנהיגיה. זהו עניין להיסטוריון לבדוק מדוע בני העיירה היהודית במזרח אירופה - אנשים שלמדו ב"חדר" ובישיבה, היו צאצאים לרבנים מפורסמים - הקימה דור מנהיגי ענק. ואילו היישוב היהודי בארץ שהצמיח את הצבר השזוף, הגבוה וזקוף הקומה, לא הוציא מתוכו אף לא מנהיג אחד בעל שיעור קומה. הפער בין גולדה מאיר לבין יצחק רבין שבא אחריה משקף את הפער בין הדורות. גולדה הייתה אשת הברזל שמנעה את התמוטטותו של דיין במלחמת יום הכיפורים. ועל המשבר של רבין ערב ששת הימים מוטב לא להרחיב את הדיבור. לוי אשכול ה"הססן" היה חזק ממנו.

גסיסת התנועה נמשכה זמן רב. בעקבות הריקבון המוסרי שפשה בה חדרו אליה חיידקי השמאלנות החדשה, הפוסט ציונית וגם האנטי ציונית, הפוסט יהודית וגם האנטישמית והשתלטו על המפלגה ולא נמצא בתוכה מנהיג שיעצור את הסחף. אם בתקופת הזוהר שלה הייתה מפא"י המפלגה הלאומית המרכזית, הנה בתהליכי גסיסתה הפכה להיות תנועה שולית, המייצגת שמאלנות דקדנטית מנותקת מן העם ומשאיפותיו, מעין מרצ-ב'.

די להתבונן באישים שעמדו בראשה, התמודדו או מתמודדים על מנהיגותה מאז רצח רבין. שמעון פרס הוא היחיד שעדיין הסתופף בצל דור הנפילים. הוא היה טוב כמספר 2, כעוזר לבן-גוריון. אך כשעבר להיות מספר 1 הפך להיות לוזר נצחי ושבשבת רוח אידיאולוגית. פרס מעולם לא היה מנהיג אלא פוליטיקאי, תככן. חתרן בלתי נלאה לפי הגדרת רבין בספרו. על פרס ניתן לומר מה שכתב אפרים קישון: "מה זה פוליטיקאי? מי שעושה יד עם שולטהייס כדי לשים רגל לבירנבוים".

כל היתר הם ככמהין ופיטריות שצמחו על הרקבובית שהותירו אחריהם הארזים.

חיים רמון שהעיד על עצמו שהוא חתול רחוב ומרבה ללכת לים, מן הסתם כדי לשזוף את עורו שהלבין תחת מנורות הניאון שלאורן צמח. הוא נהג להתהדר בניסיונו הרב, אך על ניסיון זה אפשר לומר מה שנאמר על אטילה מלך ההונים שכל אשר נגע בו גרם רק הרס וחורבן.

מה עשה רמון בחייו? ניסה לבשל את התרגיל המסריח של שמעון פרס ונכשל. אבל הצליח להפיל את נתניהו (כשהוא מנצל את הנטיות האובדניות של הימין בישראל). הוא הרס את ההסתדרות, ניסה להעביר אותה לירושלים וביזבז על כך עשרות מיליוני שקלים. הרס את קופת חולים והקים מערכת בריאות שעולה יותר ונותנת פחות. ולבסוף ערק לקדימה.

אישיות אחרת שהתמודדה על מנהיגות המפלגה והצליחה היה עמרם מצנע (מישהו זוכר מי זה?). שבשבת רוח אידיאולוגית ומנהיגות דהויה.

ומי הם ה"מנהיגים" האחרים שמשך שנים טענו לכתר? חוג הכפר הירוק שחלק מחבריו התנדף וחלק הפך להיות מרצ? ומי עוד ברשימה? - עמיר פרץ, בוז'י הרצוג, פואד בן-אליעזר (חביב הדרוזים שבחרו בו). ואולי אברום בורג השולל את הציונות ואת המדינה ודואג להפיץ את דבריו בעולם הגדול וזאת כשעננה כבדה של חשדות מרחפת מעל לראששו. ועוד הרשימה ארוכה.

אין פלא שכשהתחולל המפץ הגדול עברו חלק מהם לקדימה. תנועה כדאיניקית, חסרת מהות ופרצוף שהתאימה להם.

ועכשיו כל מה שנשאר מן המפלגה המפוארת הוא קומץ עסקנים הנאבקים על כיסאות השרים וקומץ תמהונים הזויים, המדברים על "מפלגה סוציאל דמוקרטית". אלה מנהיגיך ישראל.

מי יסיר עפר מעיניך דוד בן-גוריון.

מפלגת פועלי ארץ ישראל (ובקיצור מפא"י) הוקמה בשנת 1930. היא הוקמה כזרם מרכזי של תנועות שונות - שהגיעו לארץ עם העלייה השנייה, 1914-1904 - שהמשותף להן היה תפיסה מהפכנית של שילוב ציונות וסוציאליזם. כמעט מראשיתה התגלמה תנועה זו באישיותו של דוד בן-גוריון, שהוביל את התנועה בראשות היישוב המתפתח בארץ ישראל עד להקמת המדינה ב-1948 ועד לפרישתו מן התנועה בשנת 1965.

הזרמים השונים של הציונות הסוציאליסטית התייחסו ברצינות תהומית לשילוב הזה בין סוציאליזם לבין ציונות, בין מאבק לשינוי מהלך ההיסטוריה היהודית לבין מלחמת מעמדות, בין מהפכנות מדינית למהפכנות חברתית. ברל כצנלסון, מן המנהיגים הבולטים של התנועה, אמר פעם כי השילוב הזה בין סוציאליזם וציונות איננו תערובת אלא תרכובת במשמעות הכימית. כלומר: שילוב שאין להפריד בין מרכיביו. (לימים הבין את הטעות הגדולה שעשתה תנועתו באמרו "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות").

תפיסתו של ז'בוטינסקי

מי שהתנגד לתפיסה של שילוב בין דגל כחול לבן לדגל האדום, היה זאב ז'בוטינסקי. ב-1925 הוא הקים את התנועה הרביזיוניסטית (הצה"ר) וב-1935 פרש מן התנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה (הצ"ח). הוא הצביע על חוסר השחר שבתפיסה של הקמת חברה חדשה על-מנת שאפשר יהיה לחולל בה מלחמת מעמדות, כאשר אין עדיין חברה ואין מעמדות. הוא טען כי הנפת שני הדגלים תפגע במטרה העיקרית של התנועה הציונית: הקמת מדינה וקיבוץ העם היהודי לארץ ישראל. תנועת ז'בוטינסקי העלתה את רעיון ה"חד נס", או במילים יותר חדשניות ציונות ממלכתית. התנועה הזו הולידה את מחתרות אצ"ל ולח"י, שהשילוב בין מלחמתם לבין התשתית שהקימה מפא"י הביא להקמת המדינה.

מה עשתה מפא"י

הלהט המהפכני של חברי מפא"י ומנהיגותו של בן-גוריון הביאו להשתלטות התנועה (שמבחינה מספרית הייתה מיעוט) על היישוב בארץ ועל ההון הלאומי שזרם מחוץ לארץ. השתלטות זו הפכה את היישוב כאן מאוסף פליטים, שכל אחד עושה לביתו, לגוף מאורגן הצובר כוח לקראת הקמת המדינה. מה שעשתה מפא"י היה הקמת התשתית הפיסית, הכלכלית, הצבאית והתרבותית. היא הקימה את הקיבוצים ואת ההתיישבות לגווניה שקבעו את גבולות הארץ, מני דן וחניתה שבצפון ועד נגבה שבדרום. היא שלטה על ה"הגנה" והפלמ"ח שהיוו את הכוח העיקרי להדיפת ההתקפה הערבית על מדינת ישראל מיד עם הקמתה. היא הקימה מערכות בריאות וחינוך, הוצאות ספרים ועיתונים, מפעלי בנייה וחרושת, מערכת בנקאית, בתי ספר חקלאיים ומקצועיים, מקהלות, להקות תיאטרון, בתי ילדים ומעונות יום, קורסים למשק בית ולחינוך מבוגרים, קבוצות ספורט ואפילו אספקת צרכי דת לפועל הדתי כמו עריכת סדרים ציבוריים לחסרי בית וארגון ציבורי של חגי ישראל. כל המפעלים הללו, ובראשם ההסתדרות, שימשו כלי לשליטה וגם לדיכוי, אך הם שימשו גם מכשיר להגשמת הציונות.

"מדוד בן-גוריון עד אהוד אולמרט" -

"הלצח תאכל חרב? כן לנצח" -

"ערביי 48 והאינתיפאדה האלקטרונית" -

בין הסזון של בן-גוריון לסזון של שרון -