עטור פרסים ומוקף שומרי ראש

"כדי להגן על הזכות של כולנו, לחיים, צריך בראש ובראשונה להגן על זכותה של ישראל לחיים... מההיסטוריה המודרנית שלנו אנו למדים, שבדיוק כשם שאידיאולוגיית המוות נשענת בעיקרה על אנטי-יהדות, אנטי-ציונות ואנטי-ישראליות, כך עיקרה של תרבות החיים נשענת על כיבוד זכותם של היהודים לחיים, על מתן לגיטימציה לאידיאל הציוני ועל הכרה בזכות הקיום של ישראל. כך קורה שישראל מתגלה כערך שיש להגן עליו ולהפיצו, ישראל הופכת לנקודת ההתייחסות המוסרית שמסמנת את הקו המפריד בין הדוגלים בתרבות החיים ובין התומכים באידיאולוגיית המוות, ישראל מתגלה כיסוד התרבות להבדיל מהברבריות".

את הדברים הללו ביטא לא יו"ר הסוכנות היהודית בנאום נרגש בפני אגודת תורמים יהודים במנהטן, וגם לא חבר בפורום פוליטי באתר האינטרנט "ליכודניק". כתב אותם אדם שמוצאו, דתו והתרבות שעליה חונך בצעירותו לא היה בהם ולו במעט כדי לרמוז שכך יתבטא בבגרותו.

זהו ציטוט מתוך ספרו רב-המכר של מגדי עלאם "תחי ישראל" (בהוצאת "מטר"), שסוף סוף ראה אור בימים אלה גם בעברית. עלאם הוא עיתונאי בכיר ממוצא מצרי, הפועל באיטליה מזה כשלושה עשורים.


זה שיודע לשאול

מגדי עלאם נולד במצרים בשנת 1952 למשפחה קשת-יום. מצרים של אותם ימים הייתה שבויה בקסמו של מבשר הפאן-ערביזם גמאל עבד-אל-נאצר, ודעתו של עלאם בעניין זה לא הייתה שונה מדעתם של כל הסובבים אותו. כמו כולם, הוא שנא את ישראל, השתתף בהפגנות נגדה, האמין בחובתן של המדינות הערביות למַגְּרָהּ מעל פני המזרח התיכון וגם לאחר שהיגר לאיטליה כסטודנט העריץ את יאסר ערפאת, פעל רבות למען העניין הפלשתיני, ועל כן תמך גם בזכותם להתנגדות אלימה נגד הכיבוש הישראלי.

עם חלוף השנים הוא עשה חיל במקצועו, כתב רבות על הסכסוך המזרח תיכוני, על בעיות ההגירה והמהגרים באירופה ועל שלל השלכותיה של תופעה גלובלית זו, שהיא אולי המאפיינת ביותר את המאה החולפת, והפך גם לפרשן מבוקש לענייני המזרח תיכון בערוצי תקשורת השונים. כיום הוא משמש סגן עורך של אחד העיתונים החשובים באיטליה, "קוריירה דלה סרה".

ברבות השנים חל בו שינוי. מתומך נלהב באידיאולוגיה הנאצריסטית ובאיסלאם, הוא הפך פרו-יהודי ופרו-ציוני אולי זה מקצוע העיתונות, הכרוך בצורך המתמיד לבקר את מושא הסיקור, ואולי זו החברות הקרובה שהוא פיתח עם גורמים בקהילה היהודית והישראלית באיטליה, אבל יותר ויותר החל עלאם לשאול את עצמו שאלות קשות. היום הוא טוען ש"גילה את האור" שנסתר מעיניו במשך שנים. מותר לאדם לשנות את דעתו, ויש שאומרים כי אדם שאינו עושה זאת כלל הוא כנראה לא ממש אנושי.

אומץ ליבו לומר את דעתו הכל כך נדירה באירופה בכלל ובקרב אוכלוסיית המוסלמים המהגרים בפרט, זיכה את עלאם בתשומת לב ובהערכה רבה. בין הפרסים שקיבל על עבודתו העיתונאית המסורה - פרס סנט וינסנט לעיתונות, מדליה של סנאט הרפובליקה האיטלקית המוענקת על-ידי מרכז פיו מנזו, מדליית הזהב "אמברוג'יו ד'אורו" שמעניקה עיריית מילאנו, ופרס דן דוד הבינלאומי ופרס אמצעי התקשורת של הוועד היהודי האמריקני. כל זה כמובן חייב אותו להצטייד ב"אביזר האופנה" ההכרחי לכל מי שמביע עמדות שאינן לרוחן של הנשמות הטובות באירופה המתאסלמת - שומרי ראש צמודים 24 שעות ביממה על חשבון משלם המיסים האיטלקי. וכך, "בזכות" גינויו הנמרץ של מר עלאם לפיגועי התופת של הפלשתינים נגד מטרות ישראליות, הוא צבר עד כה שלוש פתוות הקוראות להורגו, ונראה שהיד עוד נטויה.

מבנה הספר הוא אוטוביוגרפי ובו שוזר עלאם את תפיסת עולמו המתנגדת לאיסלאם הרדיקלי, כפי שזה הלך והתגבש, התעצב והתעדכן עם השנים. מקריאה בו עולות כמה שאלות אשר ראויות לדיון במחוזותינו: האם האיסלאם הוא דת אלימה? האם יש דתות של שלום ודתות של מלחמה? האם האלימות האיסלאמית הכל כך קיצונית לה אנו עדים בעידן הנוכחי היא פאזה חולפת שכמוה ידעה כל דת, או שמא מדובר בהתגבשותו והתחזקותו של הקאנון האיסלאמי, כפי שאנו מכירים אותו מראשית ימיו ואולי בכלל מדובר במנהיגים ואידיאולוגים אנטי-ליברליים, אנטי-ישראלים, אנטי-מערביים וכיוצא באלה, העושים בדת האיסלאם קרדום לחפור בו להשגת מטרותיהם?


מי שהוא לא חלק מהפיתרון הוא חלק מהבעיה

מקריאה בספר ומהאזנה לאין ספור ראיונות עיתונאיים שנערכו עימו, עולה שלעלאם יש ביקורת קשה עד כדי יאוש מן המוסלמים וממנהיגיהם ("אין איסלאם מתון, יש מוסלמים מתונים"). עם זאת, הוא מותיר פתח של תקווה ("תרבות השנאה והמוות שהמערב מייחס כיום למוסלמים לא טבועה בד-נ-א של האיסלאם").

כשחושבים על כך לעומק, בעצם כל דת חוותה שלב אלים במהלך ההיסטוריה שלה. לנצרות היו מסעות הצלב, האינקוויזיציה צמאת הדם והכובשים הקאתולים, שהחריבו כל תרבות ודת שנקרו בדרכם בכל יבשת אליה הגיעו; וגם לנו היהודים היו הימים האלימים שלנו בדמות הגיורים בכוח שהנהיג בשעתו אלכסנדר ינאי. אפילו ההינדואיזם והבודהיזם (עם כל אוירת ההרמוניה-שאנטי-נירוואנה הכרוכות בהם) ידעו היטב את מלאכת שפיכת הדם כשנדרשו לכך. מרבית הדתות הידועות עברו את הפאזה האלימה הזו ועתה הן מטיפות לסובלנות. לא כך האיסלאם, כפי שהדבר מצטייר מבין דפי ספרו של עלאם.

התמונה המתוארת היא קודרת. מדינות האיסלאם וגרורותיהן במושבות המהגרים במערב נמצאות בעיצומו של נחשול האלימות. ולנו, שוחרי "שלושת העיקרים" - חופש, שיוויון ואחווה - יש בעיה קשה. החברים ממזרח כועסים, אלימים, חדורי מוטיבציה, ולא - אין להם שום כוונה "להוריד את הרגל מהגז לכוון הברקסים" עד שלא תושג מטרתם הסופית: שינוי כולל של פני המערב והפיכתו לח'ליפוּת איסלאמית אחת גדולה. לאלה הסבורים כי מדובר בסוג של זעם זמני הנובע מתסכולי קליטה קשים במדינות המארחות, מבהיר עלאם כי טעות קשה בידם, וכי מדובר באידיאולוגיה סדורה, הבזה לערכים המתירניים מדי לרוחם של מטיפי הדת. אלה מחלקים את העולם באופן דיכוטומי ל"דאר אל-איסלאם" ול"דאר אל-חרב" - קרי, מדינת השלום, הפועלת על-פי חוקי האיסלאם, כלומר: דיכוי נשים, הרג הומוסקסואלים, חוסר סובלנות דתית וכיוצא באלה ומדינות המלחמה - מדינות הכופרים שטרם "זכו להארה" ושבהן צריך "לטפל", כדי שגם הן יהפכו ל"דאר אל-איסלאם". על כך היו אומרים ב"גולני": "מי שהוא לא חלק מהפיתרון הוא חלק מהבעיה".

בין תובנותיו וקורות חייו המובאים בספר שיבץ עלאם גם נתונים אמפיריים מרתקים המבססים יפה את עמדותיו. למשל, בפרק המתייחס לקשר שבין הבערות והנחשלות החינוכית לבין השנאה למערב, מציג המחבר תוצאות מחקר המלמדות כי האנאלפבתיות בעולם המוסלמי היא לא עניין של כמה חקלאים קשי יום מכפרים נידחים בדלתא של הנילוס, אלא מגיפה של ממש. בשנת 2005 רשמו המוסלמים שיא מפוקפק למדי: הם האנאלפבתיים ביותר בעולם כולו - יש בהם 70 מיליון כאלה, המהווים 35.6 אחוזים מכלל אוכלוסיית 22 המדינות החברות בליגה הערבית. כך הם "הצליחו", על-פי המחקר שמציג עלאם, לעקוף אפילו את "היבשת האבודה" - אפריקה, עם 34.6 אחוז אנאלפבתים. בין המדינות האנאלפבתיות ביותר מצויות אלה ה"נגועות" ביותר בעוני ונחשלות כלכלית (מצרים, סודן, עירק), אבל גם אחת העשירות שבמדינות העולם - ערב הסעודית. שם האנאלפבתיות רווחת בעיקר בין נשים, שכן למרות העושר היחסי שממנו נהנים נתיני הממלכה, שוררות בקרבם דעות חשוכות על תפקידן של נשים.

"תחי ישראל" הפך כאמור תוך זמן קצר לרב-מכר באיטליה, ומשם המריאה תהילתו לאירופה כולה. עתה עלינו, הישראלים, מוטלת החובה לקראו ולעשות לו פרסום.

בימים אלה מתמודד מגדי עלאם על כיסא בפרלמנט האירופי. לא נותר אלא לאחל לידיד האמת הזה שיהפוך במהרה מעיתונאי ללא חת לנציג פרלמנט אמיץ ולוחמני לא פחות.