האנטישמים בודאי ישיבו שהציונים (לא נעים להם לומר היהודים, כן!?) הם המצורעים של העולם. ואי-אפשר לבוא אליהם בטענות, כי בעניין הזה הם רק מחקים את האוטו-אנטישמיים שחיים בקרבנו. אבל באמת, מהו עניין הצרעת שנדונה באריכות בשתי הפרשיות שקוראים בשבת זו? דפדוף קל בספרות (הוירטואלית) אודות המחלה המכונה בשם זה בימינו – מעלה שאין שום דמיון, ולו הקלוש ביותר, בין יחסה של התורה לנגע הצרעת ובין מה שמקובל היום ביחס למחלה הנושאת שם זה. אנחנו ננסה להתבונן ביחסה של התורה לנגע הצרעת ולנגעים בכלל ובדרך המוצעת לנו כדי להירפא מהם, ואולי נצליח להבין את מצבנו כיום וגם לזהות את המצורע של העולם כולו.
ביסודה של ההתבוננות מונחת העובדה שעל-פי התורה, כל דבר גשמי הוא רק השתקפות של אותו דבר ברוחניות. אם צצה איזו מחלה בגוף כלשהו – לא החיידקים אשמים בהתפרצותה, אלא פגם רוחני כלשהו איפשר לחיידקים לחדור לאותו גוף ולהחלותו. לפיכך, בתיקון הפגם הרוחני, ממילא יתוקן הפגם הגופני והמחלה תיעלם כלעומת שבאה. הפסוק העיקרי שמבטא התייחסות זו של התורה, הוא (שמות ט"ו): [כו] ו"ַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו--כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה', רֹפְאֶךָ". לגמרי פשוט; אם נעמוד בתנאים המפורטים בפסוק – שום מחלה לא תדבק בנו, כי ה' מרפא אותנו.
הרעיון העולה מן הפסוק הזה מזכיר לי סיפור על הרמב"ם, שכידוע היה רופאו האישי של מושל מצרים, הסולטן. אחרי ששימש בתפקידו זה כמה שנים, בביקורים יומיים אצל הסולטן, הופתע הרמב"ם כאשר השליט טען באוזניו כי אינו בטוח שהוא אכן זקוק לשירותיו של הרופא המפורסם, שכן זה כבר כמה שנים שהוא בריא לחלוטין ולא חש בשום סימן של מחלה בגופו. לכן, הוסיף וטען הסולטן, גם לא הייתה לי שום הזדמנות להיווכח ביכולתך כרופא, וייתכן שאתה לא כזה רופא טוב כמו שמספרים. הרמב"ם לא התרגש מהטענה והשיב כי מניעת מחלה היא אמנות נעלית יותר מריפויה לאחר שכבר פרצה.
בשנים קודמות הארכנו לדבר בעניין השורש הרוחני של המחלות ולכאורה אין צורך לדון בכך שוב. אלא שהעובדה היא שאנחנו ממשיכים להתייחס למחלות במימד הטבעי בלבד, או לפחות בעיקר, ולא כל כך מתייחסים למימד הרוחני שהוא הקובע. מפרשות השבוע עולה שיהודי אמור להתייחס לתופעת הנגעים כאל נס. יהודי נדרש להכיר בכך שכל מה שקורה לו ברבדים הגלויים של חייו – קורה כתגובה למה שקורה ברבדים המסותרים בנפשו פנימה. ביחס לטומאת צרעת עומד הרמב"ם (סוף הלכות טומאת צרעת) על כך שהתורה קוראת באותו שם, צרעת, לתופעות שונות שאין ביניהן דמיון כלל. ובלשונו: שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת.
הרמב"ם ממשיך ומסביר שתופעות אלו אינן ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. הנגעים באו בהדרגה; בתחילה קירות ביתו, אח"כ בגדיו, ואם המשיך ללכת בדרכו הרעה – הגיעו הנגעים אל גופו. והכל כדי להרחיק את היהודי מלשון הרע שעלולה להביא לתוצאות חברתיות קשות ביותר, שכן כל מהותה היא היפך אהבת ישראל ועל כן פוגעת קשות באחדות ישראל. התהליך בו באו הנגעים, אמור להביא את האדם להכרה שאין כאן מקרה. שיש כאן יד המנסה להנחות אותו לשינוי כיוון, להיפוך מגמה. עד עכשיו הוא דיבר לשון הרע חופשי, מתוך תחושה שהוא טוב מאחרים, לפחות בכח אם לא בפועל, באים הנגעים ומזכירים לו שלא רק שאינו טוב מאחרים, בהחלט יתכן שהוא אף גרוע מהם, שעל כן הוא מורחק מחברת אלה שנראו לו פחות טובים ממנו.
כמובן, אפשר לטעון שהכל זה טבע ולכן גם הפתרון מצוי במדעי הטבע. אכן, אם מתעקשים לאחוז בטעות – גם נס גלוי, כזה המשדד את מערכות הטבע כמו קריעת ים סוף – לא ישכנע שהכל מכוון מלמעלה. אבל יהודים יודעים שאין מקרה בעולם וגם מה שנראה רע לכאורה, זה רק בחיצוניות. כי בפנימיות – הכל מכוון לטובה, כולל נגע הצרעת, שמטרתו לעורר את היהודי לשוב לדרך הישר של אהבת ישראל ואחדות ישראל. וכאשר הוא שב מדרכו הרעה, בין אם בשלב התחלתי – בטרם הורחק מן המחנה, ובין אם לאחר הרחקתו אל מחוץ למחנה – מסתלק מגופו נגע הצרעת והוא מתקבל חזרה למחנה ישראל.
נגיעות חלקית ונגיעות מלאה
(ויקרא י"ג) [ב] "אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. [ג] וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ". וכך מפורטים בהמשך מראות שונים של נגעים ודיניהם, איזה מראה (הוא נגע) טמא ואיזה מראה אינו נגע ועל כן טהור. ואז בא דין פלאי: [יב] "וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו--לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן. [יג] וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ--וְטִהַר, אֶת-הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא". מה ההסבר? כאשר רק על חלק מהגוף, אפילו על חלק קטן מאד נראה נגע – טמא, ואם הנגע התפשט לכל הגוף – טהור?!
לשאלה זו נאמרו שתי תשובות: א) זו גזירת הכתוב, כך הקב"ה החליט וזהו. ב) כאשר חלק מהעור נגוע – זו ודאי מחלה. כאשר כולו הפך לבן, זהו כנראה טבע גופו של אותו אדם ואין זו מחלה שיש לרפא. יש הרבה נגעים שאינם כתובים בפירוש בפרשות השבוע, אבל הם חמורים מאד, כמו נגע צרעת לפחות. הנגע החמור ביותר של עם ישראל באלפי השנים האחרונות הוא עצם הגלות; "מפני חטאינו גלינו מארצנו" (מתפילת המוסף של חג) והעובדה שעדיין לא נגאלנו אומרת שאותם חטאים עדיין נמשכים. החטאים הם הנגעים הקטנים שבהצטרפם הם מאפשרים את הגלות הנוראה שהיא נגע אחד גדול.
חז"ל קושרים את הפסוקים האחרונים שציטטנו לתהליך הגאולה, ואומרים (סנהדרין צ"ז/א): :אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא, מאי קרא (מאיזה פסוק למדים זאת) – כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא". ולכאורה, היתכן? מחכים עד שכולם יהיו רשעים, מינים, שהמצב הרוחני יהיה בשפל המדרגה, וזה מה שיביא לכך שהמלך המשיח יתגלה ויגאל אותנו? על כך ניתן להשיב את אותן שתי תשובות: א) זו גזירת הכתוב. כך החליט הרבש"ע וזהו. אולי כדי שאף אחד לא יוכל לחשוב שבזכותו, בזכות מעשיו הטובים באה הגאולה. שהגאולה תבוא כביכול בלי שום זכויות מלמטה, אלא בחסד חנם של הקב"ה, כי כך הוא רוצה. ב) נגע הוא תופעה חיצונית, ככתוב בפסוק המצוטט לעיל, כשהוא מתגלה בְּעוֹר-הַבָּשָׂר. הוא צץ שם כי פנימיותו של האדם דוחה את הרע החוצה ואותו רע מתגלה בעור הבשר כנגע צרעת. כאשר כולו כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, זה אומר שאין עוד רע בפנימיותו כי כל הרע שהיה שם נדחה החוצה.
בעצם, יוצא מכאן שכאשר הרע מתגבר בחיצוניות, כאשר הכל נראה כמו נגע אחד גדול, זה אומר שבפנימיות הכל כבר טוב ובאמת מוכנים לגאולה האמיתית והשלמה; כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן בחיצוניותו, וזו מוכיח שטָהוֹר הוּא בפנימיותו. מכאן נוכל להבין את הכינוי שהדביקו חז"ל למלך המשיח, (סנהדרין צ"ה/ב) "חיוורא דבי רבי שמו" - (רש"י) מצורע של בית רבי. כי הוא, מצד מעלתו העצמית הוא מושלם. הנה תיאור מעלתו מפי הנביא (ישעיהו נ"ב): [יג] "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי; יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד". עַבְדִּי זה המלך המשיח והוא מתעלה מעל כולם בחמשה תחומים: יַשְׂכִּיל, יָרוּם, וְנִשָּׂא, וְגָבַהּ, מְאֹד. אלא שזה לא בהכרח ניכר כלפי חוץ. יכול להיות אפילו שבחיצוניות המצב נראה הפוך ממש. בפרק הבא מתאר הנביא את המשיח בעיני רואיו, כיצד הוא נראה בחיצוניות: [ג] "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ".
הפער הזה שבין מעלתו העצמית שאין דומה לה ובין חיצוניותו העלובה להכמיר, מוסבר בפסוק הבא: [ד] "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה". בחסידות מבואר כי שורשם של הנגעים הוא באורות היורדים לעולם הזה ממדרגות נעלות ביותר של קדושה. אנחנו לא הכשרנו את עצמנו לקלוט אורות נעלים כאלה, לא זיככנו מספיק את עצמנו, על כן הם מתגלים אצלנו כנגעים. המשיח, שמצד עצמו הוא מושלם כאמור, הוא כן קולט את אותם אורות עליונים והוא אף זה שמושך אותם אלינו מלמעלה. הנגעים שהוא סובל הם לא שלו אלא שלנו, חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא. אלא שאנחנו לא מבינים את זה ולכן מתייחסים אליו כאל נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.
ובאמת, אם הוא כל כך מושלם מדוע הוא סובל יסורים? ועוד צרעת... הנה התשובה: [ה]" וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ". הוא פשוט לוקח על עצמו לעשות את העבודה במקומנו. בכך הוא מונע מאתנו ייסורים קשים מאד שהזמנו לעצמנו ברוב טפשותנו. בינתיים אנחנו לא מצליחים להתעשת ולשוב לשפיות וממילא לגאולה האמיתית והשלמה, אז הוא ממשיך לסבול עבורנו, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.
כי כל מה שמעניין אותו זה שיהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
