אש השואה הציתה את שלהבת התקומה

דברי הימים של עם ישראל רוויים דם, סבל ודמעות שבאו לידי ביטוי כבר בציווי של הנביא יחזקאל "ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך: בדמייך חיי". מסע הדם הזה מלווה את האומה שלנו מאז הופעתה על בימת ההיסטוריה. פרעה במצרים החליט לענותם בסיבלותם ולהשליך את בניהם ליאור; המן הרשע ציווה להשמידם, להורגם ולאבדם; חמלניצקי טבח בהמוניהם; פטלורה רצח אותם בפוגרומים. אך בכל הנתיב העקוב מדם של העם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל את אשר עולל משטר הרשע של הצורר היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע הרצחנית השלוחה של הנאצים להשמדת העם היהודי.

כאשר אנו מתכנסים לעצרת זיכרון לשואה ולגבורה כדי לקיים את הנדר "לזכור ולעולם לא לשכוח" ניצבים עימדי כאן 6 מיליון היהודים הנרצחים בשואה שדמם זועק אך קולם לא יישמע. 6 מיליון מאחינו הקדושים שדמם נשפך בשואת אירופה מתערבב, בדם חיילינו הגיבורים והקדושים שנשפך במלחמת הקוממיות ובכל מלחמות ישראל על הקמת מדינה לעם היהודי בארצו. ביקרתי במחנות ההשמדה בפולין. ראיתי את אשר עוללו לנו הנאצים. מכונת השמדה אכזרית, לא אנושית, משומנת היטב, הוציאה לפועל את תוכנית הפתרון הסופי להשמדת העם היהודי וסילוקו מן העולם ומדפי ההיסטוריה האנושית. ובעת הביקור הזה שלי הלב והנשמה זעקו: נקמה! נקמה! נקמה!

רבים לפניי, עוד בימים שלפני השואה, הבינו כי אסור לנו להישאר בגולה וכי עלינו לשוב למולדתנו, לארץ ישראל, לחדש בה את ימינו כקדם, לבנות בה את עצמאותנו ואת קוממיותנו.

כבר במאה ה-12, רבי משה בן מימון (הרמב"ם), אחד מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש מדע, רופא, חוקר ומנהיג אשר עזב את ביתו בספרד לאחר כיבוש ספרד על-ידי המוסלמים ודרישתם מכל יהודי "התאסלם או מות", עבר לעיר "פס" שבמרוקו ולאחר מכן למצרים, הטיף לקהילה היהודית במרוקו ובעולם כולו כי אין די בחיי רוח ובפריחה תרבותית. חובה עלינו לעלות לארץ ישראל.

בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים ומקים התנועה הציונית, אשר בתחילת דרכו הטיף להשתלבות היהודים בקרב הגויים בארצות מושבם, הבין כי אין דרך ואין פתרון למתן שוויון זכויות וביטחון ליהודים אלא בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

המשורר הלאומי שלנו חיים נחמן ביאליק, שנשלח מארץ ישראל לסקר את הפרעות בקישינב, כותב בשירו "בעיר ההריגה": "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".

בשיא המאמצים של מנהיגינו לקבל לגיטימציה ורשות לממש את הצהרת בלפור להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, פרצה השואה באירופה ועל אף גילויי גבורה צבאית ואזרחית של בני עמנו, הושמדו מיליוני יהודים, מתוכם כמיליון וחצי ילדים, בני עמנו שהיו אמורים לעלות ולהתיישב במדינה החדשה, נרצחו והושמדו באש הגיהנם של העיירות, הגטאות ומחנות ההשמדה.

לא כל היהודים באירופה הלכו אז כצאן לטבח. בני עמנו גילו גבורה עילאית בתנאים לא תנאים. כמיליון וחצי חיילים יהודים לחמו בצבאות בנות הברית. ארגונים יהודים לחמו במסגרות שונות, הן בגטאות, הן במחנות ההשמדה והן בקרב הפרטיזנים. אימהות ואבות גוננו על ילדיהם תוך שהם מאבדים את חייהם.

באביב 1945, לאחר שמוגר השלטון הנאצי יצאו ממחבואם פליטים יהודים רבים מכל רחבי אירופה ויחד עם ניצולי השואה הציבו לעצמם יעד: לחזור לבתיהם, למצוא את בני משפחותיהם ולהתחיל לבנות מחדש את חייהם. אך על אף העובדה שאירופה נשלטה בידי בנות הברית, המשיכה האנטישמיות לגאות והסירה כל אשליה בדבר היכולת להמשיך ולקיים חיים יהודיים באירופה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הסיפור על פוגרום שנערך אחרי המלחמה בעיר "קילצה" בפולין. בעיר זו שכן מלון דרכים בו התקבצו פליטים יהודים למנוחה ולהתארגנות בדרכם למחוזות חפצם. באפריל 1946, התפשטה בעיר שמועה כי יהודים חטפו ילד פולני. בעקבות השמועה פשט המון פולני על מלון הדרכים, על תחנת הרכבת ועל כפרים בסביבה, ובמשך מספר ימים התבצע פוגרום בו נרצחו פליטים יהודים חסרי ישע על-ידי המון פולני זועם.

אירוע זה ודומים לו שיכנעו את שארית הפליטה שלא תוכל לבוא תקומה ליהודים באירופה ועליהם להתארגן ולעלות לארץ ישראל. הנהגת היישוב בארץ שיגרה שליחים לאירופה כדי לארגן את הקבוצות ולהובילן בדרך לא דרך, בעלייה בלתי חוקית, לארץ ישראל. אחד האנשים שפעלו במסגרת הארגון לעלייה של ההגנה היה המשורר חיים גורי. מתוך השיר "מן הדליקה ההיא" שכתב גורי בימים ההם אני מבקש להביא לכם קטעים הממחישים את התקומה:

מִן הַדְלֵיקָה הָהִיא, אָשֶר שַׁרְפָה גוּפְכֶם הַמֵעוּנֶה וְהַחָרוּך,
נָשַׁאנוּ אֶש-לָפִּיד מֶאִיר לֶנִשְמָתֵנוּ,
וּבָּה הִדְלַקְנוּ אֶת שָלְהֶבֵת הָחֵרוּת,
עִמָה הַלָכְנוּ בַּקְרָבוֹת עַל אֳדְמַתֵנוּ.
אֵת מַכְאוֹבְכֶם, שְאֶין לוֹ אָח בַּמָכְאוֹבִים,
יָצַקְנוּ לֶבָּרְזֵל-חוֹצְבִים וּמַחְרֵשוֹת חָדוֹת שִינַיים,
אֵת עֶלבּוֹנְכֵם הָפַכְנוּ לֶרוֹבִים,
אֶת עֵינֵיכֶם לֶמִגְדַלוֹר סְפִינוֹת, קְרַבוֹת בַּלֶיל...

נָקָמְנוּ אֶת מוֹתְכֶם הָמַר וֵהַבּוֹדֵד
בֶּאֱגְרוֹפֶנוּ, שֶכָּבֵד הִינוֹ וְחַם הוּא,
לַגֶטוֹ הַשָׁרוּף הֵקַמְנוּ פֹּה גַל-עֵד,
גַל-עֵד חָיִים, אָשֵר לָנֵצַח לֹא יִיתָמוּ.

בעוד כשבוע נציין את יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל ואת יום העצמאות ה-61 למדינת ישראל. האתגר של הקמת המדינה וההגנה עליה עוד לפנינו. לא כלו זדים מן הארץ. אויבינו לא פוסקים בניסיונם להשמידנו. אבל, להבדיל מן הימים ההם, יש לנו מדינה, יש לנו עם חזק, יש לנו צבא ויכולת להילחם ולהגן על עצמנו. בכוחנו זה נמשיך את דרכנו הצודקת לבניית בית חם לכל יהודי באשר הוא, בניית חברה צודקת ומדינה משגשגת שתהיה מקור גאווה לכולנו. וכמו שאמרתי בתחילת דבריי: כדי לקיים כל זאת, עלינו לזכור ולעולם לא לשכוח.