חשיפה: קיבוצים נגד הפרטה

בשקט, בשקט, ומאחורי הקלעים, מבקשים עכשיו משקים רבים בארץ לחזור אל מה שהיו פעם: קיבוצים בנוסח ימים עברו. עידן ההפרטה, שהרס בהם כל חלקה טובה, מתגלה עכשיו – לדידם - על צידו השלילי. הוא הביא אומנם לחופש הפרט ולחיסול התלות המוחלטת של חבר המשק בקיבוצו, אבל יחד עם זאת הוא גם חיסל את הצביון וההווי הקיבוצי המיוחד, והפך אותו בכך לישוב כמו כל ישוב אחר.

יותר מכל פגע עידן ההפרטה ברווחתו של חבר הקיבוץ, שנאלץ עכשיו לשבור את ראשו כיצד להמשיך ולהתקיים ללא דאגה וללא עזרת המשק כבעבר. חברי קיבוץ רבים דוחים בימים אלה בשאט-נפש את הריחוק והחיץ העמוק שיצרו בהם ההפרטה, אפילו שהם מתגוררים עדיין בדלת-אמותיו של קיבוצם.

מסתבר שקיבוצים לא מעטים מואסים יותר ויותר בפרטיות שנכפתה עליהם: הם נאלצים לאכול בבתיהם במקום בחדר האוכל המשותף כבעבר; הם מתרפקים על הלינה המשותפת של ילדיהם בימים עברו ונכספים לחזור אליה; לא פחות מכך הם מתגעגעים לימים שבהם יכלו, עדיין, לעבוד בתחום הקיבוץ ולא לתור אחר עבודות-חוץ כדי למצוא את פרנסתם. הם רואים בקופה המשותפת, שאליה הופרש שכרם, פתרון עדיף על הקופה הפרטית, באשר זו הסירה מליבם את דאגות הפרנסה. מלבד דמי הכיס הסמליים שנהג כל חבר-קיבוץ לקבל, הם אומנם לא ראו שכר בעמלם, אבל דרישותיהם ממילא לא חרגו אל מעבר למה שהקיבוץ נתן להם, מה גם שההון הפרטי היה תמיד מהם והלאה.


כמיהה לעבר

יותר ויותר חברי קיבוצים דוגלים עכשיו בסיסמה הנושנה, "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". הם מתגעגעים לימים שבהם עבדו בתורנות בעבודות המשק השונות המגוונות - אם במטבח ובחדר האוכל, אם במוסך, אם במפעל הקיבוצי ואם במועדון התרבות. עוד יותר הם מתגעגעים להווי של ה"ביחד", שהולך ונעלם מהם מיום ליום. לעומת העבר, הם נאלצים עכשיו לאכול את ארוחותיהם בחיק המשפחה בלבד ולהלין את ילדיהם במחיצתם הפרטית. הם גם מתרפקים על הימים שבהם הוקצב לכל אחד, בתורו, טיול אל מעבר לים.

כואב להם שילדיהם הבוגרים אינם מתגוררים עוד במחיצתם, אינם זוכים לשיכון בין כותלי הקיבוץ ונאלצים לבלות את חייהם מחוצה לו ובנפרד. הקרע הזה שבין הורים לילדיהם, פוגע, מבחינתם, באורח משמעותי בחיי המשפחה התקינים שלהם, ושאיפתם הכמוסה של שני הדורות גם יחד היא לחזור ולחיות שוב במחיצה אחת.

אז נכון שקיבוצים רבים כבר אינם מצליחים לעמוד ברשות עצמם. מפעלים כלכליים ששגשגו בהם בעבר, נאלצו בצוק העיתים לנעול את דלתותיהם. ובכל זאת נאבקים גם אותם קיבוצים בציפורניים על מה שהיה בהם טרם הפרטתם.