מכירים את ההרגשה הזו - שקוראים משהו שנראה שולי, אפילו טריוויאלי, אבל חשים שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק? זו התחושה שיש לי בכל פעם שאני מגיע למשנה שבמסכת יומא, פרק א', משנה ג'. המשנה מספרת שם על ההכנות של הכהן הגדול לקראת עבודת יום הכיפורים:
"מסרו לו [לכהן הגדול] זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום [=סדר עבודת יום הכיפורים] ואומרים לו: אישי כהן גדול, קְרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת. ערב יום כיפורים שחרית מעמידין אותו בשער מזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה".
הבנתם? היה חשש שמא הכהן הגדול אינו בקיא בסדר עבודת יום הכיפורים - אם משום שמאז השנה שעברה שכח, ואם משום שהוא חדש בתפקידו ומעולם לא למד זאת. ובעוד זה חשש בלבד, הייתה ודאות בכך שהוא אינו יודע להבדיל בין פר, איל וכבש - הבחנה שכמעט כל ילד יכול לעשות. הכיצד?!
כוח, נוי, חוכמה ועושר
השאלה מתחדדת כאשר אנו מעיינים בפרשת השבוע, פרשת "אמור". שם נאמר: "והכהן הגדול מאֶחיו, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומילא את ידיו ללבוש את הבגדים". אומרת הגמרא: "שיהא גדול מאחיו בכוח, בנוי, בחוכמה ובעושר. אחרים [אלישע בן אבויה] אומרים: מנין שאם אין לו [כסף] שאחיו הכהנים מגדלין אותו? תלמוד לומר: והכהן הגדול מאחיו - גדלהו משל אחיו" (יומא, דף י"ח, עמוד א').
לכאורה, יש כאן מחלוקת לשונית בין תנא קמא לבין אחרים - מהי משמעותה של האות מ' במילה "מאחיו". האם זוהי מ' היתרון - דהיינו: שיהיה יותר גדול מאשר אחיו; או שמא זוהי מ' המוצא - דהיינו: שהוא יהיה גדול מתוך מה שבא מאחיו. אך למעשה, אלישע בן אבויה רק משלים את דבריו של תנא קמא, כפי שפוסק הרמב"ם: "כהן גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים בנוי, בכוח, בעושר, בחוכמה ובמראה. אין לו ממון - כל הכהנים נותנין לו משלהן, כל אחד לפי עושרו, עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן" (הלכות כלי המקדש, פרק ה', הלכה א').
ההיגיון שבכך ברור: אם אדם אינו נאה, אינו חכם, אינו חזק ואינו בעל הדרת פנים - אין אפשרות להפוך אותו לכזה. לכן, תכונות אלו הן דרישות יסוד מהכהן הגדול (אם כי הרמב"ם ממשיך ופוסק, שתכונות אלו אינן מעכבות, ובדיעבד אם התמנה כהן גדול שאינו בעל כולן - מינויו תקין). לעומת זרת, אם המועמד אינו העשיר שבין הכהנים, ניתן וצריך לעשות זאת. ומדוע חשוב שהוא יהיה עשיר? אולי כדי להבטיח שיוכל להקדיש את כל זמנו לעבודת הקודש ושלא יהיה תלוי באיש.
אגב: הרב ברוך אפשטיין, בפירושו "תורה תמימה", מציין שגירסת ילקוט שמעוני היא שהכהן הגדול צריך להיות בעל מידה ולא בעל מראה. גירסה זו נראית הגיונית יותר, משום שלכאורה נוי ומראה הן מילים נרדפות. לעומת זאת, "מידה" פירושה גובה, כפי שמסביר ר' ברוך: הגמרא אומרת שאין השכינה שורה אלא על בעל קומה, ונפסק גם שחברי הסנהדרין צריכים להיות גבוהים - "כדי שתהא אימתן מוטלת על הבריות" (רש"י, סנהדרין, דף י"ז, עמוד א').
נחזור לענייננו. מאחר שהכהן הגדול צריך להיות גם חכם - במובן של תלמיד חכם - כיצד ייתכן שהוא אינו יודע את סדר עבודת יום הכיפורים, שיא השיאים של כל השנה בכלל ושל הפולחן בבית המקדש בפרט? וכיצד ייתכן שהוא אינו יודע להבחין בין פר לכבשה?
מרתה בת ביתוס ויהושע בן גמלא
כבר הגמרא (יומא, שם) מבחינה בקושי זה, לאור הדין של "הכהן הגדול מאחיו". עונה רב יוסף: "לא קשיא - כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני". הדין שהכהן הגדול יהיה חכם, קוים כלשונו בבית המקדש הראשון. לעומת זאת, בבית המקדש השני - שהעבודה בו היא המתוארת במשנה בכל מקום - כבר היה המצב שונה בתכלית. ומדוע? "שאמר ר' אסי: תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתה בת ביתוס לינאי מלכא, על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי". מרתה בת ביתוס נתנה למלך ינאי סל מלא דינרי זהב, כדי שימנה לכהן גדול את בעלה, יהושע בן גמלא.
יש כאן כמה דמויות מעניינות. בית ביתוס, אליו השתייכה מרתה, היה משפחת כהנים מובילה בימי הבית השני, אשר הייתה מקורבת בדעותיה לצדוקים - אלו שלא קיבלו את התורה שבעל-פה וכפרו בסמכותם של החכמים ושל הסנהדרין לפרש אותה. בית זה עלה לגדולה בעיקר מימיו של הורדוס, המלך שנודע ברציחותיו לא פחות מאשר במפעלי הבנייה שלו. סביר להניח שקירבתה של המשפחה למלך זה, ממוצא אדומי, לא הוסיפה לה נקודות בעיני נאמני התורה והמסורת.
ינאי המלך מזוהה עם אלכסנדר ינאי, מאחרוני מלכי החשמונאים. גם ינאי היה מרוחק מאוד מהמסורת של חז"ל והוא אף רצח את כל חברי הסנהדרין שהתנגדו לו. היחיד שניצל היה גיסו, שמעון בן שטח, ובזכותו לא נעלמה התורה שבעל-פה. אלא שיש בעיה כרונולוגית בייחוס הסיפור אליו, שכן על מרתה מסופר שהיא נרצחה באכזריות בידי הרומאים בזמן החורבן (70 לספירה), בעוד ינאי מָלך קרוב ל-150 שנים קודם לכן (עד 76 לפני הספירה).
דווקא יהושע בן גמלא הוא דמות חיובית, הזוכה בפי חז"ל לתואר "זכור לטוב". וכל כך למה? משתי סיבות. האחת: בהיותו כהן גדול, הוא תרם להפיכת הגורלות - בהם הגרילו ביום הכיפורים את השעיר לה' והשעיר לעזאזל - מעץ לזהב.
השנייה - משמעותית בהרבה והשלכותיה היו עצומות על כל תולדות ישראל: "אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע". (בבא בתרא, דף כ"א, עמוד א'). במילים אחרות: יהושע בן גמלא ייסד את מערכת החינוך היהודית המוכרת לנו.
בהערת אגב נציין, כי בחפירות בגמלא נחשף ליד בית הכנסת חדר ששימש ככל הנראה כבית מדרש. מנהל החפירות, שמריהו גוטמן, העלה את האפשרות שיהושע נקרא "בן גמלא" לא על שם אביו אלא על שם מקומו, וייתכן שלפנינו ה"חיידר" הראשון בהיסטוריה.
מכל מקום, אם אכן זהו אותו יהושע בן גמלא (בתוספות שבידינו נאמר שמדובר באותו איש; בתוספות ישנים נטען שהיו שניים בעלי אותו שם, מה שאינו סביר, כי אז הייתה הגמרא מבדילה ביניהם) - סיפור מינויו לכהן גדול מקבל עוד תפנית. סוף כל סוף, מדובר כנראה באדם ראוי - אז מדוע הוא מובא כמשל ושנינה לכהנים הגדולים שקנו את משרתם בכסף רב?
אלא שזהו הלקח החשוב: מינוי ציבורי חייב להיות נקי מכל רבב. ודאי שאסור לקנות משרות - לא בכסף, לא בתמיכה פוליטית, לא בטובת הנאה אחרת. אבל אסור לקנות משרות אפילו אם המטרה היא למנות אדם ראוי. ראשית, מפני מראית העין והפגיעה בעקרון השוויון. שנית וחשוב יותר, משום שזהו מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. אולי המינוי הראשון הנעשה בדרך זו הוא סביר לכשעצמו, אך בסופו של דבר מגיעים למנות כהן גדול שאינו יודע להבדיל בין פר לכבש.
