שחיטה לא כשרה

תשעה שוחטים פנו לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בבקשה להוציא צו מניעה וצו עשה נגד מנהלי מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל.

ביסוד הפנייה לבית הדין: הטענה לפיה מחלקת הכשרות ברבנות הראשית בראשות ראש אגף הכשרות ברבנות, הרב יעקב סבג ומנהל מחלקת כשרות חו"ל, עזרא הררי רפול, מפלים אותם לרעה בקבלתם לעבודה, דבר הפוגע מהם לעסוק במשלח ידם בארץ [ראו בהמשך].

טענתם העיקרית של השוחטים, על-פי כתב התביעה שהגישו ביום 9.9.03 (תיק מספר 6256/03) עולה, כי מחלקת הכשרות נוטה להעדיף מקורבים ועובדי חו"ל על פניהם, ולכן גרמה, בטענות שווא, לפיטורם או להורידם בדרגה.

בעתירה שהוגשה לבג"צ ביום 3.6.01 (בג"צ 4343/01) נטען כי הרבנות אינה מפרסמת קריטריונים ברורים לקביעת התאמתם של שוחטים - לצורך שיבוצם בצוותים בשחיטת חו"ל ו/או הדחתם מעבודה.

בתוך כך נעשתה פנייה של השוחטים באמצעות בא-כוחם, אלכסנדר ספינרד, לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כדי להוציא צו עשה לרבנות - אשר יחייב אותה בפרסום קריטריונים ברורים לקביעת התאמת שוחטים לעבודה, וליתן צו מניעה המונע מהרבנות הראשית מלהמשיך להפלותם לרעה.

סניגורם של העותרים, עו"ד אלכסנדר ספינרד: "התובעים הם קורבנות תמימים של שיטה נפסלת שהשתרשה ברבנות הראשית ושתוצאתה אם לא מטרתה, היא לנשל אותם מכל זכויותיהם הבסיסיות, בניגוד לדיני עבודה ובניגוד אפילו לערכי האדם שהם בסיס ההלכה היהודית".

"בהמשך לקיפוח של התובעים ממשיכים הנתבעים ומונעים מהם לפרנס את משפחתם, במונעם מלעסוק במקצוע היחיד שיש להם, דהיינו בדיקה שחיטה, ניקור והשגחה. אם הדבר היה קורה במשרד ממשלתי אחר, מזמן היו מנקים את האורוות. צו לי שעד היום התובעים צריכים לסבול רק בשל עמידה על זכויותיהם. אני מקווה שבית הדין לעבודה יענה לבקשה לצו מניעה ויאלץ את הרבנות הראשית לאפשר להם לפרנס את משפחותיהם".

מונופול לא כשר

מיום הקמת מדינת ישראל, כאשר החלה ביבוא בשר כשר לארץ כדי לספק את תצרוכת הבשר לתושבים, הפקיד המחוקק בידי הרבנות את המונופול על כשרות בשר מיובא. לצורך כך הוקמה ברבנות הראשית לישראל יחידה מיוחדת המטפלת בכל ענף יבוא הבשר הכשר, על כל המשתמע מכך. מחלקת זו נקראת מחלקת שחיטת חו"ל (שח"ל).

על-פי הנוהל, שלא לומר הנוהג, יבואנים המבקשים את אישור הרבנות ליבוא בשר כשר, מחוייבים לפנות לרבנות. זו מעמידה לרשות היבואן צוות שוחטים, בודקים, משגיחים ומנקרים. לרוב כולל הצוות 7-13 איש, וכולל: ראש צוות, סגן (המשמש כבודק חוץ), בודק פנים, שוחטים ובודקי סכינים, מנקרים (מוציא גידים אסורים בבהמה וחלב דאורייתא) ומשגיחים.

השכר לצוות היוצא לחו"ל נע בסכומים גבוהים יחסית לשכר הממוצע המשולם במשק: כ-2000 דולר למשגיח, ועד כ-16,000 דולר לראש צוות (בארץ השכר המשולם נע בין כ-5000 ש"ח למשגיח לכ-30,000 ש"ח לרב משחטה). מסיבה זו, קיימת דרישה להשתבץ לעבודה בחו"ל, הנחשבת אטרקטיבית לרבים. וגם כר נוח לשחיתות במערכת הפנימית בקרב פקידי מחלקת הכשרות.

כיצד מגבילה הרבנות שוחטים שאינם מיוחסים

מכתב תביעה שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה ביום ה-9.9.03 על-ידי עותרים (שוחטים, מנקרים, משגיחים ובודקים), ומעתירה לבג"צ מיום 3.6.01 על-ידי 5 עותרים - בהם סיעת שינוי והשר יוסף פריצקי, עולה כי הרבנות הראשית דואגת לנקוט באמצעים חריפים נגד עובדיה, ובכך פוגעת ומפרה את חופש העיסוק.

העותרים הם אנשים שומרי מצוות שהוכשרו כשוחטים. הרבנים מכירה בשחיטתם ככשרה. עם זאת, לטענת השוחטים, במחלקת שח"ל נוטה הרבנות להפלותם לרעה, בכך שמנהליה אינם מאפשרים להם לעבוד בחו"ל ובעקיפין פוגע הדבר גם בזכותם לעבוד בארץ. בדרך זו - הרבנות הראשית שוללת את זכותם לעסוק במשלח ידם ופוגעת במזיד בזכותם על-פי חופש העיסוק.

מעדותם של העותרים עולה, כי מחלקת הכשרות ברבנות הראשית אינה מפרסמת קריטריונים ותנאים בהם נדרשים לעמוד מועמדים לשחיטה בישראל. כמו-כן נוטה המחלקה לדחות פניות רבות של שוחטים שביקשו לדעת את התנאים לקבלתם לעבודה, כמו-גם לקבל נימוקים לפסילתם. מסיבה זו הגישו השוחטים עתירה לבג"צ (3.6.01) בה ביקשו מבית המשפט שיאלץ את מחלקת הכשרות ברבנות הראשית לפעול להשגת זכויותיהם הבסיסיות.

מכתב התביעה מיום 9.9.03 עולה, כי כאשר ביקשו העובדים לדעת את פשר התנהגות הרבנות, גילו כי זו נוטה להעסיק מקורבים, לשבץ פנסיונרים ועובדי מועצות דתיות בחופשה. לאופן זה - ניהול בלתי תקין לכאורה, תוך העדפת מקורבים, התייחס מבקר המדינה בשנת 1994 (דוח מס' 42). מהממצאים עולה עוד, כי מחלקת הכשרות ברבנות הראשית נוטה אף לעבור על חוק האמנה הבינלאומית ולהעדיף עובדים מחו"ל. דברים אלו נלמדים, בין היתר, ממסמכים שהוגשו ל-Nfc. הרבנות, לטענת השוחטים, לא דאגה להשיב לתלונותיהם, כפי שמתחייב מגוף ציבורי-ממשלתי מסוג זה.

הרבנות: הם לא העובדים שלנו

הרבנות הראשית מקיימת שנים רבות, ולמעשה מיום הקמתה, מנגנון של קבלת שוחטים במדינת ישראל לצורך שיבוצם אצל יבואני בשר בחו"ל. השוחטים מתקבלים לעבודה ברבנות לאחר בדיקה קפדנית, הכוללת בדיקה במישורים דתיים הלכתיים ובחינת ביצוע השחיטה עצמה - שהיא חלק בלתי נפרד של סידור הבשר המיובא לארץ. עם קבלתו לעבודה של כל אחד מעובדי שח"ל, נפתח לו תיק אישי ברבנות הראשית.

לאחר קבלתם בעבודה כשוחטים ברבנות, מחליט אגף הכשרות אילו שוחטים יש לשבץ בצוות שנשלח ליבואן (כפי שצוין לעיל, הרצון לעבוד בחו"ל מהווה מקור משיכה לרבים, בזכות השכר הגבוה המשולם בחו"ל לעומת הארץ). אותם שוחטים מקבלים הנחיות מהרבנות הראשית ואף כפופים להליכי משמעת, פיקוח ובקרה ברבנות.

עם זאת, בחלק מהמקרים דאגה הרבנות שהשוחטים יחתמו על הסכמי עבודה פורמלים עם היבואנים (ולא איתה). חוזי עבודה אלה הם למראית עין בלבד, ונועדו להקנות ליחסים בין היבואנים לבין השוחטים "ניחוח" של יחסי עבודה. זאת בעוד כל התנאים של ביצוע עבודת השוחטים הוכתבו על-ידי הרבנות הראשית, והם היו למעשה עובדיה, או לכל הפחות הייתה הרבנות מעבידתם במשותף.

גם לאחר שנחתם החוזה בין השוחטים ליבואנים, דאגה הרבנות הראשית ברוב המקרים להשאיר את החוזה בידי היבואן, מבלי שעותק ממנו יועבר לצד שכנגד - התובעים, וזאת כדי הפעלת לחץ על השוחטים ונקיטת איומים נגדם, לפיהם באם לא יחתמו על אותם חוזים לא יועסקו על-ידי הרבנות.

לאור התנהגות זו, יצא ששוחטים רבים חתמו על חוזה עבודה שניכפה עליהם, למרות שתנאי השכר לא הלמו את מעמדם ואת מומחיותם המקצועית ואף לא את ותק השנים והניסיון המצטבר שלהם בשחיטה. בחלק מהמקרים אף ניצלו היבואנים, בידיעה ושיתוף פעולה עם הנתבעת, את הלחץ המופעל על התובעים (שוחטים) ונמנעו מלדווח לשלטונות החוק ו/או המיסוי על עצם תשלום השכר.

על-פי כתב התביעה, פקידי מחלקת הכשרות ברבנות הראשית (הרב סבג ועזרא רפול, שהוזכרו לעיל), ניצלו את כוחם במו"מ עם היבואנים ואת תלותם של היבואנים ברבנות כדי לשבץ כעובדים בעלי שכר גבוה במיוחד שוחטים המקורבים עליהם. ואילו לגבי עובדי שח"ל, שאינם מקורבים, נהגה הרבנות להזניחם, במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, להתערב במו"מ עם היבואנים ששכרם יופחת.

התובעים (שוחטים) פנו פעמים רבות למחלקת הכשרות ברבנות הראשית, כדי שזו תכיר בכך שהם למעשה עובדיה. דרישותיהם הושבו ריקם. לטענת העובדים, הרבנות הינה מעבידתם בפועל של השוחטים בשל הטענות המשפטיות הבאות:

- בידי הרבנות היה הכוח לפטר ולהעסיק את התובעים;
- בידי הרבנות הייתה נתונה הסמכות המשמעתית לקבוע את תנאי העבודה;
- הרבנות היא שקבעה את סדרי העבודה, תנאי ההתקבלות, שיבוצם של התובעים בעבודתם והעברתם במערך הארגוני של המשתמש בעבודה;
- הרבנות היא שפיקחה על עבודת התובעים ואליה היה על התובעים לדווח על עבודתם;
- העבודה לשמה נשכרו התובעים הינה במסגרת עיסוקה הכללי של הרבנות במתן הכשר שחיטה לחו"ל;
- קשרי העבודה בין הרבנות ובין התובעים נמשכו משך שנים רבות;
- התובעים תלויים היו משך כל שנות העסקתם ברבנות לשם פרנסתם ולא היו בידיהם מקורות פרנסה חלופיים;

חרף העובדה לה הרבנות טוענת, כי היא אינה המעבידה של השוחטים, ראוי להזכיר את הדברים שכתב נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק בפסיקת בג"צ 5396/97 לם נ' מנכ"ל משרד החינוך: "אך מה הדין אם המדינה אינה המעסיקה. אך עם זאת, להחלטות שלה השפעה בפועל על האפשרויות המעשיות לממש את חופש העיסוק? נראה לי כי עקרונית, חופש העיסוק נפגע לא רק בפגיעה ישירה (כגון איסור על אדם לשמש כעורך דין או רופא בלא לקיים נתונים מסויימים), אלא גם בפגיעה עקיפה. חופש העיסוק נפגע כאשר החלטה שלטונית פוגעת בעקיפין במימוש חופש העיסוק הלכה למעשה. הפגיעה העקיפה בחופש העיסוק של פלוני עשויה להתבטא בכך, שההחלטה השלטונית תשפיע על רצונם של פרטים להתקשר עם פלוני".

גם השופטת דליה דורנר נתנה דעתה לסוגיה בבג"צ לם, ובפסק הדין כתבה: "רשות המהוה מונופול לעניין העסקתם של בעלי מקצועות או משלחי יד מסוימים, או שהיא צרכנית יחידה של תוצרת עבודתם, והמטילה הגבלות על העסקתם או על ההיזקקות לתוצרי עבודתם, פוגעת בכך בחופש העיסוק. המעמד המונופוליסטי הוא המאפשר לרשות לשלול את אפשרות העיסוק גם מבלי להטיל עליו איסור פורמלי".

ראוי לציין: סוגיה זו השנויה במחלוקת בין הצדדים, האם הרבנות היא מעסיקתם אם לאו, זו שתכריע את הכף לזכויות התובעים (שוחטים) בתלונות שהובאו לעיל ושיובאו בהמשך. עניין זה נדון בימים אלה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. עוד נציין בהקשר זה, כי דוח מבקר המדינה משנת 94' (מס' 42) נכתב: "חוסר הבהירות בעניין זהות המעביד של משגיח הכשרות עלולה להעמיד את המועצה הדתית בפני תביעות להכיר בה כמעביד".

כיצד תופרים תיקים לשוחטים אותם רודפים

תיק אישי - לבירור פשר התנהגות הרבנות (אפליה בהעסקתם) פנו העותרים למחלקת הכשרות ברבנות הראשית, ושם מצאו כי תלונות שווא על-ידי מעסיקיהם נרשמו בתיקיהם האישיים. כך נמצא כי בתיק אישי של השוחט (לדוגמא) מיכאל בן-שימול, נכתב כי "הוא מומחה להציק לבן אדם כמו להכניס מלח באוכל או להכניס בירה בתוך היי"ש".

"חשוון תשנ"ד - סיכום שיחה עם רבנים: "מבחינת התנהגות הוא בסדר, אך מקצועית אינו יודע כיצד ניתן לו לשחוט". תלונה מקיץ תשנ"ו: "דוח של רו"צ כשעבד איתו (בן-שימול) באירלנד, על התחמקות מעבודה חוסר משמעת ומקצועיות בינונית. תלונה מניסן תשנ"ז: "דוח של רו"צ שבן-שימול יוצר מתחים בצוות, חוסר משמעת והתחמקות מעבודה". לטענת השוחטים, תלונות שקריות וקשות אף יותר (על כך ששוחט מתרועע עם גויה ועוד) נרשמו בתיקיהם האישיים, מבלי שיידעו אותם על-כך.

האמור לעיל נכתב, נטען בתביעה, מצד מנהל שחיטת חו"ל עזרא רפול-הררי וראש אגף הכשרות, הרב יעקב סבג, מבלי לדרוש דיון או ליבון עניינים עם "הנאשם" - העובד. ראוי להדגיש בעניין זה, כי כל מה שנכתב בתיקו האישי של עובד הרבנות נועד כדי לסייע או לפגוע בהחלטת הרבנות אם להעסיקו אם לאו.

בעתירה שהוגשה לבג"צ מיום 6.3.03 נכתב: "תלונות השווא מאת מעסיקיהם ו/או עמיתיהם בחו"ל, אשר נשלחו למשיבה ותוייקו בתיקיהם האישיים, הם שכרתו את מטה לחמם, שכן המשיבה שללה את הכרתה מהם כשוחטים מוכרים. לאחר דין ודברים עם המשיבה (רבנות)... נתקבלו הודעותיה של המשיבה השוללות מהם את האפשרות לצאת ולעבוד כשוחטים בחו"ל".

בתגובה לעניין זה אומר מנהל שחיטת חו"ל ל-Nfc, כי התלונות שנכתבות בתיקו האישי של עובד נבדקות, וכי כל עוד לא הוחלט בבית הדין לעבודה אם הרבנות מקיימת יחסי עובד-מעביד עם התובעים, אין הרבנות חייבת להציג מסמכים כגון אלו.

"התיק לא נתון לעיון, הוא תיק פנימי. על-פי חופש המידע, אנחנו לא רשאים להראות את תיקו האישי של עובד. הרשות לאיכות השלטון והתנועה להגינות שלטונית פנו אלינו בעניין זה, ולאחר שהסברתי להם את העניין הם הסכימו. אני עובד מדינה, ועל-כן אני זכאי לראות את מה שנכתב עלי. הם לא עובדי הרבנות. הם כך טוענים, אך הדבר ידון בבית הדין".

"זה לא נכון שבתיקו האישי של עובד נרשמים שקרים. דבר זה לכשעצמו הוא שקר וכזב. אין לנו שום דבר נגד אדם פלוני או טינה. לכל אדם שנפסל יש בעיות משלו. אחד רועד, השני נפסל לפני שמונה שנים בגלל שהלך עם גויה באורגאווי, עוד שתיים נפסלו לפני שנתיים בשל סיבה דומה. כל אחד וסיבתו שלו. היו בירורים וכל הדברים הוצגו בפניהם כל אנשי הצוות הטיחו זאת נגדם".

בתגובה לשאלה האם הרבנות מעדיפה מקורבים, השיב רפול-עזרא: "אין לנו מקורבים, אין לי קרובי משפחה. את כולם הכרתי במהלך הזמן. אחד טוב יותר ואחד פחות. אלה הם אנשים שזורקים רפש ומכפישים את הרבנות הראשית", אמר.

ראוי לציין לעניין זה, כי התובעים טוענים שלא ניתנה להם כל הזדמנות לקחת חלק בהליך, משום שלא נמסר להם החומר עליו ביססה הרבנות הראשית את החלטותיה. בעניין זה מדגישים התובעים, כי הרבנות הפרה את הצדק הטבעי. התובעים מסתמכים על פסיקת השופט גולדברג בבג"צ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה נכתב:

"הצדק הטבעי מחייב שהנחקר לא ייפגע על-ידי חומר נסתר. להבטיח שהנפגע הפוטנציאלי יהיה מבחינת המידע הרלוונטי, ככל האפשר, באותו מצב שבו נמצא הגוף החוקר... רק בהצגת המידע הרלוונטי המלא, בפני מי שעלול להיפגע מן החקירה, באה לידי ביטוי זכותו להציג באופן מושלם את עמדתו כנגד הראיות שנתקבלו בפני הרשות הציבורית הדנה בעניינו, טרם שזו תכריע את הכף לחובתו".

למרות דברים אלו, נמצא כי העובדים נטו לפנות לרבנות הראשית בשאלות הנוגעות לשיבוציהם או פיטוריהם, אם בכתב ואם בשיחת טלפון. אך במחלקת הכשרות ברבנות הראשית דחו את פנייתם ב"לך ושוב" ואף בשיחות טלפון שקיימו נשמע כי נותק להם הטלפון בפרצוף. לטענת השוחטים, כאשר נערך שימוע, התגלה כי הפורום לעריכת השימוע חסר וכי המלעיזים כנגדו לא נכחו.

הזכות להתארגן ולהתאגד - הרבנות הראשית מתנגדת שעובדיה יפנו לגורמי חוץ, ערכאות או עיתונות. ל-Nfc נודע, כי הרבנות הראשית מחייבת כל אדם, לפני עבודתו כמנקר, שוחט, בודק (פנים וחוץ) ומשגיח, לחתום על כתב התחייבות המונע מהם לפנות לגורמי חוץ באם ויתגלו אי סדרים במחלקת הכשרות של הרבנות הראשית.

סירוב על חתימת כתב ההתחייבות פירושו - אי שיבוץ לעבודה. סעיף 2 בנוסח כתב ההתחייבות "קובע": "כל בירור וכל מידע הקשור בביצוע השחיטה, הנוהלים, הפעולות וכל אירוע הנוגע לאנשי הצוות, הינו חלק בלתי נפרד ממערכת שמירת הכשרות שאני חייב בה, ועל-כן איני רשאי ואיני מוסמך למסור כל מידע בקשר לכך אלא לרבנות הראשית - מחלקת הכשרות, ובכתב".

סעיף 5 לכתב ההתחייבות: "ידוע לי כי כל הפרה של התחייבות זו תביא לכך שהרבנות הראשית - מחלקת הכשרות, תסיר את הסכמתה להעסקתי בצוות השחיטה ותפנה למי שמעסיק אותי בדרישה להפסיק את עבודתי במסגרת הצוות".

בשונה מתגובת רפול עזרא כי ועדות הערר פתוחות להשתתפותם של התובעים (שוחטים), הרי מדברים שאמר הרב הראשי לישראל, הרב מצגר (המשמש כמנהל הכללי על מחלקת הכשרות ברבנות) מיום 24.6.03 מתקבלת תמונה אחרת. לדבריו: "מי שניגש לבג"צ לא יקבל את אותו דיון מהרבנות. לא יעלה על הדעת, זה הרתיח את דמי (שפנו לבג"צ ר.נ.ה) תדע לך, איך אתם עושים כזה דבר?".

- מכתב התביעה עולה עוד, כי הרבנות הראשית מנעה ומונעת מעובדי שח"ל את זכותם הבסיסית והיסודית להתארגן, בכך שלאחר שהביעו את רצונם להתאגד מינתה היא עצמה את ועד העובדים, וזאת בניגוד מוחלט לזכותם הדמוקרטית של התובעים להתאגד כרצונם באופן חופשי וללא התערבות מעסיקתם.

לסיכום

מקצוע השחיטה הוא מקצועם היחיד של רוב התובעים, ובוודאי מקצועם היחיד ממנו הם מתפרנסים ומפרנסים את בני משפחתם. בהתנהגות הרבנות כלפיהם ואי שיבוצם, תוך שרירות לב, יש משום פגיעה ממשית לכאורה בחופש העיסוק של התובעים וביכולתם הבסיסית לפרנס את משפחתם.

התובעים טוענים, כי בעקבות כל הדברים המוזכרים לעיל נמנעת מהם האפשרות להתפרנס כשוחט גם בתחומי ישראל. כי אז, הרבנות הראשית ו/או המועצות הדתיות בכל עיר (הנתונות לפיקוח הרבנות), מסרבות הלכה למעשה להכיר בשחיטתם ככשרה וממילא להעניק על-פיה תעודת כשרות. כתוצאה מכך נשללת מהם האפשרות למצוא פרנסה במלאכתם.

התובעים טוענים בהקשר זה, כי מכוח תפקידה של הרבנות הראשית ומכוח חוק איסור הונאה בכשרות, הרבנות מהווה מונופול בתחום הסדרת הזכות לעבוד כשוחט מוכר, בין אם מתבצעת השחיטה בישראל בין אם בחו"ל.

דיונים בכל הנושאים שהוזכרו, צו מניעה, ופרטי כתב התביעה ידונו בקרוב בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.