בקרוב מאוד ייתן בג"צ את החלטתו בעתירתם של הבדואים בנגב להפוך את המוזיאון בבאר שבע למסגד. לטענת העותרים, המוזיאון שימש כמסגד למוסלמים במרחב עד, פחות או יותר, שחרור באר שבע באוקטובר 1948, והם "בסך-הכל" מבקשים להחזיר עטרה ליושנה...
על-פי נתוני המשטרה, המתפרסמים חדשות לבקרים, חלק מהבדואים בנגב הם אבי כל-חטאת: גובים דמי חסות מבעלי עסקים, מבריחים ומפיצים סמים, פורצים לבתים, גונבים מכוניות, משתוללים בכבישים, וחלקם אף משתפים פעולה עם ארגוני חבלה פלשתינים.
אין שום הצדקה שבעולם להתנהגות זו, של חלק מקרב בני המגזר, אולם אין גם שום הצדקה שבעולם להתייחסות המבישה של ממשלות ישראל באשר הן כלפי הבדואים כאילו היו בנים חורגים למדינה. לפיכך על המדינה להעניק להם שוויון זכויות מלא, אם חפצה חיים היא ואם חפצה היא לתבוע מהם חובות כמו מכל אזרח נורמטיבי. כלומר, לספק להם חינוך, תשתיות, רווחה ותרבות הכוללת גם הקמת בתי תפילה (מסגדים).
ברם, בין כל זה לבין תביעתם המגעת עד לבג"צ להפעיל את המוזיאון בלב בירת הנגב כמסגד, ל-5,000 הבדואים החיים סביב באר שבע ולעוד כמה עשרות אלפים אחרים הבאים לעיר בכל יום משום שהם עובדים באזור - המרחק הוא רב.
מוזיאון הנגב, אף ששימש בעברו מסגד, צריך להישאר על כנו. לכן על בג"צ לדחות בשתי ידיים את עתירתם של הבדואים, אשר כמוה כדרישת יהודים לפנות את בית העלמין המוסלמי שבלב העיר ב"ש לטובת בניית קניון. יתרה מזאת, לא צריך להיות קצין איסוף מודיעין ב'מוסד' כדי לדעת מה נאמר במסגדים על-ידי חלק מהדרשנים והמטיפים. לעומתם, יהודים בבתי כנסת בחו"ל לא רק של יעזו ולא יהינו להתבטא כלפי המדינה שבה הם חיים, אדרבה, ברבים מבתי הכנסת בעולם נוהגים היהודים להתפלל לשלום המדינה ולשלום ממשלתה.
ומילה לסיום: בג"צ, חרף היותו שמאלני על גבול העיוורון, שלא לומר מנותק מהעם, יחליט, כנראה, לדחות את תביעתם של הבדואים. אבל הוא יעשה זאת, מן הסתם, תוך מתיחת ביקורת על כך, ש"זכיותיהם הרליגיוזיות של הבדואים נפגעות קשות, ולכן על המדינה למצוא פתרון הולם שייתן מענה" וכו' וכו' וכו' ובלה בלה בלה. כאילו שאי-אפשר להגיד בשתי מילים: עותרים נכבדים, מישכו את העתירה שלכם, שהיא קנטרנית ופרובוקטיבית, אחרת נחייב אתכם בהוצאות משפט שירוקנו את קופתה של האגודה לזכויות הבדואים...
|
|
|
|
מהווה דוגמא לחשודים. מרדכי [צילום: שלומי בוצ´צ´ו]
|
|
|
למעלה מעשור נמשכת החקירה נגד אביגדור ליברמן - וזה לא בסדר, למרות שהוא, ליברמן, תורם את חלקו בנדיבות להימשכותה של החקירה. אולם חרף החקירה המורכבת הוא מונה זה לא מכבר לשר בכיר בממשלת ישראל.
ממשלת נתניהו, כמו קודמתה, מתאפיינת בשרים שטרם התפנו מעיסוקיהם הרבים "למען המדינה ואזרחיה" כדי להסיר את הרבב אשר דבק בהם. אם זה שר הרווחה בוז'י הרצוג, שהעדיף לשמור על זכות השתיקה בפרשת העמותות של ברק; אם זה שר החקלאות שלום שמחון, שרק לאחרונה זכה לטיהור מגומגם מהעבירות שיוחסו לו; אם זה אהוד ברק, שאצלו ההתנגשויות עם החוק הן דרך חיים; וכנ"ל שר התחבורה ישראל כץ, ראש המשלה נתניהו ("פרשת עמדי-הובלות", ו"פרשת בראון-חברון"), ועוד אי אלו שרים.
ב-1999 נחשף כי שר בכיר בממשלת ברק חשוד בהטרדות ובתקיפות מיניות. יממה לאחר שידיעות אחרונות הוציא מ"הארון" את השר החשוד, הודיע סגן רה"מ ושר התחבורה איציק מרדכי, כי הוא מתפטר מחברותו בממשלה, "כדי להילחם על חפותי" - וזה אכן מה שהוא עשה.
מרדכי אומנם נלחם על חפותו, אבל זה לא עזר לו: הוא הורשע בבית משפט, התפטר מהכנסת וירד למחתרת, לפחות עד שפורסם כי העתיק את מגוריו לעיר שדרות, שם הוא לימד היסטוריה, אזרחות ומורשת קרב.
איציק מרדכי, למרות העבירות החמורות שבהן הורשע, קבע איזשהו רף לנבחרים: אתה שר חשוד בפלילים, עשה טובה לעצמך ולנו והתפטר מתפקידך. או לפחות השעה את עצמך. לכן למרות שעצוב מאוד לקחת דוגמא ממי שהורשע בפלילים ועוד בעבירות מסוג זה, הרי שזו הפעם היחידה שבה אובה בשורה אם מפי מצורע היא תבוא. השאלה היא: ומה איתם, עם השרים הטריים והחשודים בפלילים, האם הם ייקחו דוגמא ממרדכי? או שמא בין ישיבת ממשלה אחת לרעותה הם "יבלו" בחדרי חקירות?
|
|
|
|
|
ביבי א' וביבי ב' [צילום: פלאש 90]
|
|
|
עד לסוף שנות השמונים, שנים שבהן גלי עליות מחבר העמים הגיעו לשוליים הגיאוגרפים של המדינה, אופיינו עיירות הפיתוח באוכלוסיה המזרחית שהתגוררה בהן. אוכלוסיה זו, מן הסתם, הצביעה לליכוד בעיקר בשל שנאה יוקדת למפלגת העבודה על גלגוליה השונים. סוציולוגים ופסיכולוגים יוכלו להסביר טוב יותר את התופעה מהיבטיה השונים. ארץ ישראל השלמה? קיצוניות לכאן או לכאן? שנאת ערבים? פנאטיות מכל סוג שהוא? - אלו היו רחוקים מהם ת"ק פרסה, לפחות עד עליית בגין לשלטון במהפך של 1977.
אולם, מאז נטש בגין את ספינת הקברניט, חלפו למעלה משניים וחצי עשורים, שבמהלכם התרחשו אי אלו מהפכות פוליטיות בארץ, כאשר לאחת מהן אחראי יצחק רבין עליו השלום. מהפכות אלו היו פועל יוצא של סלידה מוחלטת, בעיקר מצד ערי הפיתוח, ממדיניות ממשלות ישראל בהנהגת הליכוד, אשר התייחס אליהן כאל החצר האחורית של המדינה, בעוד שההתנחלויות היו בחזקת "הבן יקיר לי אפרים": יותר תקציבים לשירותים, מגרשים לבנייה במחיר נמוך מערכם הריאלי, העלמת עין מעבירות על החוק (בניית מאחזים לא חוקיים למשל, שימוש בנשק חם לא לפי הוראות החוק וכו'), ועוד. במילים פשוטות, עיירות הפיתוח הבינו סופסוף, כך סברתי לתומי, מי אחראי למצבן הבלתי נסבל: המתנחלים, ההתנחלויות, ממשלות הזויות שלהן שותפות מפלגות המתנהלות על גבול המשיחיות.
ההכרה בכך, שיש אחראים למצבם, הייתה צריכה לגרום לאותם תושבי עיירות פיתוח (או שמא קיפוח) להסיק מסקנות ולהתנהג בהתאם ביום הבוחר. והם אכן התנהגו אחרת בבחירות של 1992. אבל תוצאות הבחירות שהתקיימו אך לפני כארבעה חודשים, מלמדות כי לפנינו תסמונת שטוקהולם, שבה הנחטף מתאהב בחוטף. כלומר, המוכה ממשיך להעניק קרדיט למכה.
על-פי הפרסומים האחרונים, אזרחי המדינה אשר חוו את ביבי א' כשר האוצר עתידים בקרוב מאוד לחוות את ביבי ב' כשר אוצר על. ומי שייפגעו יותר מכולם גם מביבי ב' וגם משטייניץ א', יהיו אלו בעיקר תושבי עיירות הפיתוח. מה שמלמד אותנו כי שני הצדדים - נתניהו וחסידיו השוטים בעיירות הפיתוח ובפריפריה - לא הפנימו את צעדיהם מימים עברו.
על תושבי עיירות הפיתוח, שמבחירות לבחירות לא חדלים לחרף ולגדף את הליכוד, אבל ביום בוחר הם יצביעו עבורו אפשר לומר כי הם לפחות עקביים: הם לא מחליפים מפלגה כמו שמחליפים גרביים, גם אם המפלגה שלהם יותר מסריחה מגרביים...
|
|
| תאריך: |
08/05/2009
|
|
|
עודכן: |
08/05/2009
|
|
|
תפוס כינוי יחודי
קל וחומר בעיתות מלחמה 
