מה הורג יותר, ירקון מזוהם או אדישות חברתית?

הסיפור הקשה של אלופת ישראל בשיט קיאקים, יסמין פיינגולד, אשר כמעט טבעה למוות בירקון מעלה תהיות רבות ביחס למציאות העכורה בה אנו חיים, ואין הכוונה כאן רק למימיו המזוהמים של נחל הירקון. אם נשים לרגע בצד את הטרגדיה האישית של צעירה מוכשרת שעמדה בפתחה של קריירה מזהירה ואשר נאבקת על חייה, נגלה טרגדיה אחרת, הטרגדיה של כולנו, זו הנובעת מאדישות חברתית.

נכון שמי הירקון אינם סטריליים, בלשון המעטה, ואולי אף מסוכנים לבריאות ומכאן ברור לגמרי החשש של אנשים להיכנס להרפתקת שחייה מפוקפקת במימיהם. ונכון שממצאים מחקריים בנושא אלטרואיזם מראים שבמצבי התקהלות תחושת האחריות מתפזרת ואדם לא ינקוט בפעולת סיוע כי הוא מאמין ומצפה שהאחרים יעשו זאת. אבל באותו אחה"צ היה רק אדם אחד שהעז להיכנס למים ולהציל את הספורטאית הצעירה שנאבקה על חייה. האם מדובר במלאך שהפגין מעשה אצילי נדיר או שמא האיש פעל באינסטינקט אנושי טבעי?

נראה שמקצת מן התשובות נמצאות בהרגלי הצפייה בתוכניות הריאליטי. הכיצד?

מעבר לכך שמדובר, לרוב, במודל רע ללמידה חברתית. מדיה שמלעיטה אותנו בדוגמאות שליליות להתנהגות אנטי-חברתית ואשר מחנכת לחיפוש מתמיד אחר גירויים או לתחרות ולהשגת משימות בכל מחיר. חושינו מתקהים. בעולם בו הביזאר, הדוחה והקיצון מתארחים בכל ערב בסלון ביתנו, יהיה קשה לרגש או לעורר אותנו. נדמה ששום דבר כבר לא מזיז לנו ומה שלא יהיה, אנחנו מתקשים לזוז מעמדת הצופה הפסיבי. אנו מאבדים יכולת לבצע בוחן מציאות תקין ולא תמיד מזהים את סוף הסרט והתחלת החיים האמיתיים - בהם חובה עלינו לפעול מתוך ערכים הומאניים בסיסיים.

הסיפור הטרגי הוא חמור מכך, משום שבעוד שחלק ניכר מתוכניות הריאליטי מבוימות באופן כזה שהן רחוקות מהמציאות ואינן משקפות ולו במעט משהו ממנה, המציאות, שהיא הדבר האמיתי, חולפת על פנינו מבלי שוב.