בעשרים שנותיו הראשונות זינק מעריב כמטאור בשמי העיתונות הישראלית והיה לכוכב-העל שלה. לא היו לעיתון הזה ימים יפים יותר מימי הזוהר האלה, עד שהידרדר אל עברי פי פחת, אלא שבל נקדים את המאוחר למוקדם.
בפוטש-בן-לילה, במחתרת מרופדת ונסתרת היטב, יסד ד"ר עזריאל קרליבך, לפני 62 שנה, את מה שעתיד היה להפוך, במרוצת הזמן, לעיתון הנפוץ והמשפיע ביותר במדינה. קרליבך, פובליציסט עתיר-מוניטין, נמנה עד לאותם ימים עם צוות העיתונאים של ידיעות אחרונות, ואל העיתון החדש הוא ערק, יחד עם קבוצה נכבדה של עמיתיו ב"ידיעות", שלא שבעו נחת מדרך ניהולו של עיתונם ושהסתכסכו בשל כך עם המו"ל הראשון שלו, יהודה מוזס.
מים עכורים רבים זרמו מאז בים התיכון, כשמעריב מצליח לנסוק לפיסגת התהילה שלו, מותיר הרחק מאחוריו את "ידיעות" הצולע, שאיש לא ניבא לו הצלחה בהמשך הדרך. ובכל זאת המשיך "ידיעות", בעקשנות ובמסירות רבה, להילחם על חייו ולשרוד. עוגן ההצלה היה דב יודקובסקי, האיש החזק של העיתון, שהשכיל, במרצו ובסיועו של צוות מצומצם שעוד נותר בו, להפוך אותו, בעבודת נמלים, מעיתון זניח ליומון הנפוץ ביותר במדינה.
איווה הגורל שאחרי עשרות רבות של שנים חצה דווקא "מר ידיעות", דב יודקובסקי, את הקווים לשטח האויב, מעריב. גם הפעם, לא להאמין, היה הרקע ל"פוטש" נעוץ בחילוקי-דעות ניהוליים עם המו"ל החדש שלו, נוני מוזס, נכדו של המו"ל הראשון של "ידיעות".
תחזית נבואית מי שעדיין סבר לתומו כי ההיסטוריה וההיסטריה אינן חוזרות, התבדה השבוע, סופית, כשעורכיו העכשוויים של מעריב, דורון גלעזר ורותי יובל, הודיעו למו"ל שלהם כי החליטו לפרוש מתפקידם, גם הפעם על-רקע של חילוקי-דעות ניהוליים. רצה המקרה שיום אחד בלבד לפני ההודעה על פרישתם, ובלא לדעת את מה שעלול בעצם לקרות, פירסם כותב שורות אלה באתר "מחלקה ראשונה" מאמר תחת הכותרת, "
פרסום שהוא אחיזת עיניים". בין היתר צוין במאמר כי "במשך שנים ארוכות התקשט 'מעריב' בנוצות לא לו והציג את עצמו בלוגו שלו כ'עיתון הנפוץ ביותר במדינה', גם כאשר חדל כבר מזמן להיות כזה". במאמר הוטעם, כי "הקומפלקס של שיגעון הגדלות, שדבק ב'מעריב' לאורך השנים, לא הרפה ממנו, גם כשהפך למספר שתיים, והיום אפילו למספר שלוש, אחרי 'ישראל היום'. רק משהכל נוכחו לדעת כי המלך הוא בעצם עירום, נאלץ 'מעריב', בסופו של דבר, להתקפל ולהסיר את הלוגו המטעה שלו".
וזהו בדיוק שורש העניין: ברבות השנים הפך מעריב לבת-יענה, הטומנת את ראשה בחול ומסרבת להסכין עם המציאות. העיתון, רב התהילה בעשרים שנותיו הראשונות, שנסק בימי הזוהר שלו אל על, צנח ונפל אחריהן אל הקרקע, חסר-אונים. אפילו עורכיו העכשוויים,המוכשרים כל כך, שהשקיעו בו את מיטב אונם וכישרונם, לא הצליחו להזריק לוורידיו את זריקת ההחייאה הדרושה לו.
מעריב, התוסס ומלא החיים של ימי הזוהר, הפך בבת אחת למת-חי. חלפו הימים של מייסדו ועורכו המיתולוגי, עזריאל קרליבך; של ממשיכו האגדי והמפולפל, שלום רוזנפלד; של העורכים הבאים, אריה דיסנצ'יק, שמואל שניצר ו"מוישה איצ'ה"; וכמובן של אפרים קישון ודוש, של טומי לפיד ורפאל בשן. היום מעריב הוא יצור מת, ואפילו דב יודקובסקי, שחולל את הפלא הגדול ב"ידיעות", לא השכיל לרומם את מעריב בשנים האחרונות שבהן כיהן כעורכו. אז נראה שבכל זאת יש דברים בגו.
סוד הכישלון אין זאת כי אם סוד כישלונו הגדול של מעריב נעוץ בכך שבמשך כל השנים האחרונות הוא לא הצליח לקרוא כראוי את המפה. כותרות ארוכות ומסורבלות בעמודי החדשות שלו רק הלאו את הקורא; פובליציסטיקה משעממת, ששירתה לכל היותר את חסידיו השוטים ושומרי אמוניו מגיל הזהב; היעדר סאטירה לשמה ומדור ספורט משעמם שלא השכיל להתחרות במתחרהו - הרחיקו ממנו יותר ויותר קוראים, בעיקר בני הדור הצעיר, שהעיתון פשוט לא דיבר אליהם.
ההידרדרות החלה עוד בימיו של עידו דיסנצ'יק, בנו של העורך המיתולוגי, ונמשכה בימיהם של עפר נמרודי, יעקב ארז (שהיה כתב צבאי מוערך יותר מעורך), ובשיא השפל, בימיו של אמנון דנקנר, שדירדר את העיתון מדחי אל דחי, שמן למדורה הבוערת הוסיפו גם הבעלויות המתחלפות של מקסוול, גוסינסקי ונמרודי.
אפילו חבל ההצלה, שהושט לעיתון, בדמותם של גלעזר ויובל, בהם תלו כולם תקוות, היה כבר מאוחר מדי. כל מאמציהם של שני העורכים המוכשרים ועתירי הניסיון להחזיר את מעריב שבע-הימים ל"ניו-אייג'ינג" שלו, רק עלו בתוהו.
ועכשיו, בשנתו ה-62, כשהוא צועד אלי פי פחת, מתקשה מעריב, מטבע הדברים למצוא שוב קונה. גם אביו-מולידו הכלכלי, עתיר הנכסים, "הכשרת הישוב"; גם הלוואה נדיבה של בנק הפועלים - אינן נראות עומדות לו בצרתו להצלת חייו. ומלבד תעלומת יורשם הבא של העורכים המתפטרים, נותרה, עדיין, תעלומה גדולה לא פחות: מי יהיה המו"ל שיהין להכניס את ראשו הבריא למיטה חולה שכזאת.
