אובמה ונתניהו - שני צדדים של מטבע

הצפי לקראת הפגישה בין נשיא ארה"ב לבין ראש ממשלת ישראל היה שגוי, כרגיל. פעם נוספת התברר שההערכות הישראליות, לדאבון הלב, אינן נכונות, וחילוקי הדעות בין שני הממשלים עמוקים ביותר. יש המסוגלים לפרש את שני המנהיגים ללא צורך במה שאמרו למצלמות. יש מקורות, יש מדליפים ויש קוראים בקפה. המציאות כפי שניבטה ממקלטי הטלוויזיה, ברורה למדי: הנשיא אובמה וראש ממשלת ישראל הם שני הפכים או שני הצדדים של מטבע המכונה מזרח התיכון. מן הראוי להפנים היטב עובדה זו משום שאין טעם לטאטא אל מתחת לשטיח את חילוקי הדעות המהותיים.

ראש ממשלת ישראל הגיע לפגישה החשובה ביותר הראשונה שלו עם הנשיא אובמה בלתי מוכן לחלוטין. מעבר לסיסמאות המוכרות, מר נתניהו לא הביא עמו שום תוכנית מעשית איך מקדמים את פני הסכנות הצפויות לנו בעתיד הקרוב והרחוק. מי שסבור היה שהנשיא אובמה לא ידע על הסכנה האירנית ועמדתה של ישראל כלפיה, או שהוא משקר או שהוא כסיל. מה נאמר בארבע עיניים בין שני המנהיגים אין לדעת בוודאות, אך כן ניתן להסיק שהתקדמות רבה לא הייתה. דברי אובמה המחישו שהמדובר בנשיא נחוש, חכם, מקשיב היטב, לא נחפז, אך יודע היטב לבטא את עמדותיו גם אם לא בהתלהמות, הגם שאינן נעימות לאוזניים ישראליות. למען האמת, דברי אובמה אמורים להדאיג את קברניטי ישראל הנוכחיים.

בפעם המי יודע כמה לא השכילה ישראל לצאת לדרך עם תוכנית מדינית ברורה והתקפית אלא נגררת אחרי אחרים. בלא שיש כוונה למתוח ביקורת על ראש המטה לביטחון לאומי, פרופ' ערד, אך דבריו לעיתונאים תוך כדי עלייתו למטוס "יהיה בסדר רבותי, יהיה בסדר " הם המאפיין הישראלי העיקרי בתרבות קבלת ההחלטות וגיבוש התוכניות המדיניות-אסטרטגיות.

אובמה מדבר על שתי מדינות לשני העמים, על הפסקת ההתנחלויות, על קבלת היוזמה הערבית, ולבסוף, על אירן. התפיסה של אובמה מוטעית כפי שיוסבר להלן, אך כדי לנסות ולשכנע אותו, היו צריכים מר נתניהו וצוותו לבוא בתוכנית סדורה והסברים חד-משמעיים לכשל הלוגי של תוכנית אובמה. במקום זאת קיבלנו את ההרצאה המלומדת של מר נתניהו ממוחזרת פעם נוספת.

הכשל הלוגי של תוכנית אובמה נובע מכך שארה"ב רואה את פתרון הבעיה הישראלית-פלשתינית כמפתח לפתרון אירן. אובמה ואנשיו נוטים לחשוב שאם תוקמנה שתי מדינות, העולם הערבי יהיה מלוכד יותר סביב ארה"ב והלחץ על אירן הרבה יותר אפקטיבי. האומנם?

כל מי שעיניו ושכלו בראשו מבין שאירן היא הגורם המרכזי לקיצוניות הפונדמנטליסטית העוברת על העולם המוסלמי. החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון, עמדתה של סוריה ופעילות הטאליבן בפקיסטן, כל אלה נובעים אך ורק משום תמיכתה של אירן בהם. ככל שאירן תתקרב להשגת מטרותיה הגרעיניות, כך יקצינו העמדות, ולגבי ישראל והפלשתינים התוצאה תהיה ששום הנהגה ישראלית, מתונה ככל שתהיה, לא תוכל להשביע את רעבונם של הארגונים הקיצוניים שכבר השתלטו בשטחים. נתניהו היה צריך למקד את הדיון בסוגיה הזו ולשאול איך מגיעים בכלל להסדר עם הנהגה ערבית שאינה מוכנה, ולעולם לא תהיה מוכנה, לוותר על זכות השיבה. האם לנשיא אובמה יש תשובה רציונאלית על כך? לא.

כאשר חיזבאללה ממשיך הכנותיו לסיבוב שני עם ישראל ושולח את ידו הארוכה גם לעזה תוך רמיסת ריבונותה של מצרים, האם ניתן להגיע לפתרון הגיוני של קיום שתי מדינות לאום? התשובה היא לא. האם הנשיא אובמה איננו מודע לכך שסוריה, אשר הוא עצמו החליט להשאיר אותה ברשימת המדינות התומכות בטרור, לא תאפשר כל הסדר בין ישראל לפלשתינים כל עוד היא לא מקבלת את כל רמת הגולן? ודאי שאובמה, יודע אך הוא מעדיף להתעלם או לחשוב שיש אלטרנטיבות אחרות.

וישראל לא זועקת ולא צועקת, אלא ממשיכה לדבר על האיום הקיומי שאירן מציבה, אך אינה מציעה שום תוכנית אחרת זולת תקיפת הכורים באירן. זו לא מדיניות חוץ נבונה גם אם ישראל מכינה הפתעה כלשהי לאירן ולארה"ב.