|
|
משתכשך בביוב התל אביבי. עמית סגל [צילום: בוצ´צ´ו]
|
|
|
|
|
נדמה היה לנו שחובשי כיפות בתקשורת הישראלית יביאו ברכה, יאזנו ולו במעט את השיטפון הפוסט-יהודי-ציוני, ולא היא. במקום להביע את עצמם הם עושים שקר בנפשם והרמאות הייתה להם לטבע שני. קשה מאוד להביע דעה יהודית בפומבי נגד הזרם הנורא וצריך לשלם מחיר אישי כבד בעבור קיומה של האמת הפנימית הנדחקת לרעת ההתקבלות למחנה המחריבים מבית.
להלכה ולמעשה, התופעה הזאת מסוכנת ליהודים פי כמה וכמה מאשר התקשורתנים הנבובים הממלאים בריקנותם את חלל התקשורת בישראל. בדרכם הנלוזה הם בחרו לשמש עלי תאנה על ערוות המסיתים והמדיחים שקמו לישראל בשביל לבלום את תקומתה. במקום להשפיע הם מושפעים, במקום לשנות הם נטמעים, וכל התורה שלהם מגוייסת נגד התורה.
אבוי לנו שלכך הגענו. יהודי הממלמל שלוש פעמים ביום "שלא עשנו כגויי הארצות" מטיף לטובת הגויים, "מבין" את מצוקותיהם ועושה למענם. מתחנחן ומתרפס בפני הביצה התל אביבית ומחלל את הכיפה שעל ראשו בשביל טפיחה קלה ומבט מרחם מן "הגבוהים" הימנו. מושפלים מן השפלות. נורא! לו היו מסירים את הכיפה, ניחא, אבל אותה כיפה משייכת ומייצגת פוגעת בכוונה תחילה בציבור ממנו הופיע החובש והוא ניצב עתה נגד ילוד אביו ואמו. נגד עצמו.
אני צופה בעמית סגל בחדשות ערוץ 2 והזעם עולה מעצמו - עד כמה שואף הוא להשתכשך בביוב התל אביבי תוך הפניית עורף לכל הווייתו. כלום נעלמת ממנו העובדה הפשוטה שכל מה שהוא, משמש מכשיר נגד מי שהוא? מי הטעה אותו לשמש מקווה טהרה לשרצים ממעל? והוא, סגן לוי, מהווה רק דוגמה גמדית לתופעת כיסויי הראש בתקשורת הישראלית. שבר לפני אסון!
פה ושם נשמעת במחנה היהודי-לאומי-ציוני השאיפה לכבוש נתחים בתקשורת. לכתוב ולשדר מסרים אחרים, לחזק את צידקת היהודים, לבלום את המהרסים והמחריבים מתוכנו, לאזן, להיות לנו מגן, והנה העצמנו את הכוח החילוני נגדנו. בנים גידלנו ורוממנו והם פשעו בנו. אלה בניך ישראל! אלה יביאו את החורבן. תהילתם הנבובה מקדמת את האסון. איכה הייתה לזונה קריה נאמנה?
אין תחליף לאמת. כל מסיכה היא רק מסיכה של מתחפש ולא כל יום - פורים. מותר לנו לתעב את התופעה הזאת. שרוי ומותר ואף רצוי. אם תהילת רגע-מסך מבטלת אמונה, אוי לאותה אמונה. שלא יהא חלקנו כהם וגורלנו ככל טפשותם.
