|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
האלימות הפיזית נגד העיתונאים הישראלים כבר הפכה למחלה כרונית ואיש אינו עושה דבר כדי לדכאה
|
|
מוטרדת ומאויימת [צילום אילוסטרציה: יח"צ]
|
|
|
|
|
|
|
תקיפתה הפיזית של שירה מרגלית, מערוץ 2 בטלוויזיה, איננה אלא קצה קרחון האלימות של תקיפת עיתונאים ישראלים חדשות לבקרים. בכך רק הצטרפה סמנכ"לית התוכן של "רשת" למועדון המפוקפק של אנשי תקשורת, שבמקרה הרע זכו לטעום את נחת זרועם של מבוקריהם, ובמקרה הטוב נאלצו לסבול את איומיהם והטרדותיהם התכופות.
בתקופה האחרונה היו אלה אבי ניר, אורלי וילנאי, גיא מרוז ואילנה דיין, שנטלו חלק במועדון הזה, אם בשל תחקיריהם, שלא מצאו חן בעיני מותקפיהם, ואם בשל סיבות עלומות, שלא הובררו עד היום.
הכרוניקה העיתונאית יודעת לספר על שורה של מקרים היסטוריים והיסטריים שבהם נפלו עיתונאים ישראלים קורבן למבקריהם בשנים קודמות. המפורסם שבהם הוא, מן הסתם, אורי אבנרי, מי שהיה עורכו המיתולוגי של השבועון "העולם הזה", שנפל פעמים אחדות קורבן לתקיפות שכאלה. בשנת 1952 התפוצצה פצצה מתחת לחלון משרדי השבועון וגרמה לפציעתו של הקריקטוריסט דוש. אליבא דאבנרי הונחה הפצצה על-ידי צעירים שהושפעו ממאמריו של ד"ר ישראל שייב (אלדד) בעיתונו "סולם", שבהם טען כי "העולם הזה" ואורחיו גרועים ממרגלים. שנה לאחר מכן תקפה קבוצת צעירים את אבנרי ואת שלום כהן, סגנו, מחוץ למערכת,ופצעה אותם. קבוצת צנחנים נחלצה לעזרת המותקפים והניסה את התוקפים.
ב-1955 טען אבנרי כי הוקמה נגדו ונגד שבועונו חוליה חשאית מטעם הממסד, משום שהותקף תדיר על-ידיו, וזו, לדבריו, ניהלה נגדו מלחמת-עצבים בלתי-פוסקת. מלחמה זו התבטאה, בין היתר, במסירת ידיעות כוזבות על פצצות שהוטמנו, כביכול, ליד המערכת, ובהודעות-סרק שהעבירה החוליה לחברי המערכת על אסונות פרטיים הצפויים להם. לטענת אבנרי אף הגדילה החוליה לעשות כאשר שלחה חבילות חשודות, בשם קרובי משפחה, ומסרה להם הזמנות כוזבות לפגישות עם אנשי ציבור.
אחת ההוכחות שהביא "העולם הזה" למדיניות הרדיפה של השלטונות נגדו הייתה פרשת חטיפתו האמיתית, או המדומה, של כתב השבועון דאז, אלי תבור, על-ידי שירותי הביטחון. לאחר יממה חזר תבור, במפתיע, לביתו וסבר שנחטף בידי אלמונים, שלדבריו חקרו אותו על צפונות "העולם הזה". אלא שזהותם המדויקת של מי שעמדו מאחורי פרשות אלה נותרה עלומה, גם לאחר חקירות אינטנסיביות. אלא שבשנת 1975 נעשה ניסיון-התנקשות ממשי באבנרי, בדקירת-סכין, על-ידי אדם תמהוני, שנתפס מייד לאחר ניסיון ההתנקשות ואושפז בבית-חולים פסיכיאטרי, עם אבחנתו כבעל הפרעה נפשית.
כשלושים שנה לאחר מכן, בשנת 2006, קרא לצה"ל ברוך מרזל, איש הימין הקיצוני וממשיך דרכו של מאיר כהנא, להתנקש בחייו של אורי אבנרי, מנהיג "גוש שלום" של השמאל הקיצוני, על היותו "בוגד ומשתף-פעולה עם האויב" - קריאה שלא זכתה למענה.
|
|
|
אורי אבנרי - לא המותקף היחיד [בוצ´צ´ו]
|
|
|
אורי אבנרי לא היה הקורבן היחיד. בספטמבר 1987 נדקר העיתונאי צדוק יחזקאלי, אז כתב ספורט בידיעות אחרונות, בידי אוהד של בית"ר ירושלים, לאחר משחק-ליגה שאותו סיקר, ואושפז בבית-חולים. חמישה חודשים קודם לכן הוכה יחזקאלי בידי אוהדי הקבוצה, וכדי להרחיקו מאלימות נוספת הוא נשלח, בבעיטה למעלה, לכהן ככתב העיתון בניו-יורק. גם לכתב-ספורט נוסף, ציון נאנוס, מערוץ 2 בטלוויזיה, לא שיחק המזל. הוא הותקף בשנת 2003 גם בידי אוהד בבית"ר ירושלים ונזקק לטיפול רפואי, כשהאוהד הורחק, בפקודת בית המשפט ממשחקי הקבוצה לעונה שלמה. מסתבר שכבר היו דברים מעולם עוד בכרוניקה העיתונאית הרחוקה הרבה יותר. בשנות ה-40 של המאה החולפת אושפז מבקר התיאטרון המיתולוגי של הארץ, חיים גמזו, לאחר שהותקף בידי חבר של זמרת, שעליה כתב ביקורת ארסית. שנים לאחר מכן, בשנת 1985, בעת הצגה, טילטל השחקן יוסי פולק, את מיכאל הנדלזלץ, אף הוא מבקר-תיאטרון של הארץ. ב-1995 שפכה בימאית זועמת כוס-יין על מבקר הקולנוע של "העיר", שמוליק דובדבני, בעקבות כתבה שפירסם על סרטה. ובאותה שנה הותקף מאיר שניצר, אז מבקר הטלוויזיה של העיתון "חדשות", על-ידי השחקן דודו טופז, לאחר שלא שבע נחת מביקורתו העוקצנית על תוכנית-בידור חדשה שלו, שבר את משקפיו ואולץ, בפקודת בית המשפט, לשלם לו פיצויים. גם כותב שורות אלה "זכה", בעת היותו עיתונאי בידיעות אחרונות, לשורה של איומים על חייו. היה זה כשפירסמתי בעיתון, בראשית שנות ה-70 של המאה החולפת, גילויים על מחתרת "קשת" החרדית דאז, שאיימה על חייהם של פתולוגים ירושלמיים בשל ניתוחי "פוסט-מורטם" שביצעו. באחד המקרים אף נשלח אלי מכתב אנונימי, טבול בדמו של פגר-עכבר, שאליו צורף גם מזלג. "הפעם זה מזלג" - אויימתי - "ובפעם הבאה זו תהיה סכין". [ראה גם - האמת שמאחורי "משמרות הצניעות"] אין זאת כי אם התוקפנות הפיזית והמילולית נגד עיתונאים היא סימפטום נוסף לפרצופה המכוער של ישראל - מדינה שבה גואה האלימות בכבישים ובני נוער אינם חוזרים תמיד הביתה בשלום מבילוי ליל-שישי. יותר מכל זה מעיד, בעליל, על העם המידרדר שהפכנו להיות.
|
|
| תאריך:
|
24/05/2009
|
|
|
עודכן:
|
24/05/2009
|
|
ראובן לייב
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
א מ רול
|
24/05/09 12:58
|
|
|
|
2
|
|
תוינבי
|
24/05/09 12:59
|
|
|
|
3
|
|
שגיא נאור
|
24/05/09 17:21
|
|
|
|
4
|
|
סתם אחת
|
24/05/09 18:41
|
|
|
|
פורום: פרשת דודו טופז
|
כתוב הודעה
|
|
יש מי שלמקרא הצעדים האחרונים מבית מדרשה של לשכת עורכי הדין יקום ויצעק "גלדה". בעוד שבממשלת ישראל לביבי אין תוכנית מלבד להתגונן מפני תוכניתו של אובמה כאילו זו הייתה טיל קסאם או רוח צונאמי, בלשכת עורכי הדין בראשותו של עו"ד יורי גיא-רון לא נגררים אלא גוררים. לאחרונה מרימה הלשכה מספר יוזמות אשר קשורות למעמדם של עורכי הדין והמתמחים, וכן למעמדה של הלשכה.
|
|
|
|
|
הביקורת הנפוצה על היקף השכר והפנסיה במערכת הביטחון מסווה בעיה לא פחות חמורה - כיצד מתחלקת עוגת השכר. הגודל האבסולוטי של השכר והפנסיה אומנם מכבידים על המשק, אך לחלוקה הפנימית של השכר יש השלכות מזיקות לא פחות על תפקודו של הצבא, על רמת המוטיבציה להתגייסות, על היקף הנשירה הפנימי בצבא ממקצועות לחימה אל ג'ובים ועוד. ההשפעה אינה מצטמצמת לצבא, אלא מתרחבת אל המשק כולו. העמדת כוח אדם זול לרשות הצבא באמצעות גיוס חובה, מתעלמת ממחירם של המגויסים למשק וגורמת להרחבה מיותרת של שימוש באנשים לצורך ייצור ביטחון ובעיקר לצרכי קיום "ביורוקרטיית הביטחון". אם נסבסד לקבלן-בניין פועלים שעלותם תעמוד על 500 שקל לחודש - הוא יוותר אפילו על משאבת בטון - העובדים יסחבו את הבטון בדליים. הצבא אינו שונה - חיילים זולים מלאכותית, גורמים לעיוות השימוש והחלוקה בין הון לעבודה בתהליך ייצור הביטחון. אפשר למנות פקידה לכל קצין זוטר בקריה. המחיר הנמוך של כוח האדם בצבא עלול גם לעכב מעבר לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות חלופיות... בדיוק כפי שלקבלן המסובסד זול יותר לערבב בטון במעדר.
|
|
|
|
|
דומנו כי הבסיס הנתניהותי לשכלול הסכם כולל, המעניק זכות בינלאומית לגיטימית, לקיומה של מדינה פלשתינית, אינו מתנגש, כלל, עם השאיפות של הצדדים למשא-ומתן, שאיפות אשר עומד בראשם ברק אובמה - נשיא ארצות הברית ואב בית הדין המזרח תיכוני. בקשתו של ביבי להכרה בינלאומית במדינה הישראלית כמדינת העם היהודי וביתו הלאומי, וביתו בלבד, גם היא אינה מתנגשת עם זכות השיבה, על אף שחותרת לשלילתה.
|
|
|
|
|
טרוריסט אחד בלבד, עם אקדח בידו, מטיל את מוראו על קבוצה גדולה של בני אדם, למרות שכוחו, גם עם האקדח, קטן משלהם בהרבה. אם הקבוצה תתנפל עליו, היא תוכל להכריעו על נקלה, אך יש סבירות גבוהה שמי מהם ייפגע, ולכן אף אחד אינו מוכן לעשות את הצעד הראשון. וכך, קבוצה שמתנהגת כחבורה של פרטים היא טרף קל עבור חורשי רעה למיניהם. לעומת זאת, קבוצה הנוהגת כשלם אחד, מיטיבה לשרוד ולשגשג. היכן שהוא בהיסטוריה האבולוציונית שלנו, צו מוסרי זה ודאי הוטבע בטבענו, שכן הפטריוטיות והלאומיות הן תכונות אוניברסליות, החוזרות ומתגלות בכל תרבויות אנוש. מאידך, כך גם האנוכיות והאינדיבידואליזם. איזה צד בטבענו יגבר על משנהו - יקבעו בדרך כלל הנסיבות.
|
|
|
|
|
באורח בולט, הן מלך ערב הסעודית, עבדוללה בן עזיז, והן מנהיגיהן של מדינות ערב ושל מדינות מוסלמיות אינם עורכים משדרי התרמה לאומיים לכ-400 אלף הפליטים הפקיסטניים החדשים.
|
|
|
|
|
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
