|
הכחשת הנכבה כמוה כהכחשה וכעיוורון
|
|
|
|
|
ממשלת ישראל מתייצבת מאחורי הצעת החוק הקובעת שמי שיציין את יום הנכבה יועמד לדין ועלול לרצות שלוש שנים מאסר.
מדובר בהצעה מקוממת, כי היא דוגלת בהכחשה ובעיוורון, וחמורה בהרבה מביטול חופש הביטוי: לא רק שהיא לא נותנת הכרה לסבל של עם אחר אלא מענישה את מי מעיז להזכירו.
בעצם, ממשלת ישראל מבקשת להצטרף לרשימה ארוכה של מדינות ואנשים למיניהם המתכחשים לאסונותיהם של עמים אחרים: האסונות היחידים שאנו מוכנים להכיר בהם הם האסונות שנגרמו לנו. בזה אנחנו גדולים.
בהיותי מתבגרת, מורה לפילוסופיה יקר לליבי אמר שכל עוד כותבים בעיתונים על גניבות ושחיתויות, אנחנו במצב טוב, כי זה אומר שמעשים אלו עדיין מזעזעים אותנו. לעומת זאת, היום שבו נקרא בעיתונים שנמצא במקום מסוים אדם מוסרי אחד וזה יהיה עבורנו סנסציה, אז נדע שמצבנו אנוש.
הצעת החוק הזאת מספרת שאנחנו נמצאים במקום אנוש זה.
מנגנון ההכחשה הוא מנגנון הגנה פרימיטיבי אשר מטרתו היא להפחית חרדה או/ו לצמצם רגש אשם. אבל - לצערנו - הוא לא ארוך טווח כי במאוחר ובמוקדם המודחק או המוכחש יחזרו להתקיף אותנו באופנים שונים, ואז הנפילה עלולה להיות הרבה יותר קטלנית. הנזק הוא כפול: לא רק קורבן ההכחשה ניזוק ממנה אלא ניזוק גם ובעיקר המכחיש. מי שעוסק במצוקות הנפשיות יודע שהצד הראשון להקלה ולריפוי הוא להכיר במצוקתו של האחר. חלק גדול של הסבל האנושי נובע מחוסר הכרה. מצבי אונס, התעללות, הטרדה וכיבוש הופכים לנסבלים יותר אם התוקפן לוקח אחריות על מעשיו. אנשים ועמים כאחד מוכנים לנקוט באמצעים קיצוניים ביותר על-מנת לזכות בהכרה.
להכיר את הסבל של האחר הוא לא רק מעשה בעל חשיבות מכרעת לבריאות הנפשית של שני הצדדים אלא אקט מוסרי עליון הדורש ויתור על הנרקסיזם שלנו ועל המונופול של הסבל: עלינו לקבל שגם עמים אחרים סבלו.
תמיכתו של שר החינוך החדש, גדעון סער, היא שערורייתית במיוחד: האם הוא מציע לחנך את ילדינו לזרוק אבן ולהסתיר את היד? הוא מאיים להעניש מי שדובר אמת? לאסור זיכרון על פרט או קולקטיב הוא מעשה לא אנושי. זה החינוך לערכים?
בסיפורו המוכר של אנדרסן "בדגי המלך החדשים" הילד מוצג כבעל יכולת לומר את האמת ולחשוף את הזיוף של החברה, שבה המלך ואנשי האצולה מעדיפים (מ-פ-ח-דים...) את העיוורון על-מנת לא לראות ולהיראות בטיפשותם.
על-פי פרשנותו של הפילוסוף חגי כנען (בכינוס "על העיוורון" אשר נערך בדצמבר 2003 באוניברסיטת תל אביב בשיתוף פעולה בין אנשי סגל מהתוכנית לפסיכותרפיה ובית הספר לפילוסופיה) המלך לכוד בין שני כוחות מנוגדים: תשוקה ופחד: התשוקה להיראות יפה וחכם ולראות את מהות האנשים האחרים, והפחד להיראות טיפש. המלך אינו חופשי לראות שאין כלום למולו ואיננו חופשי לראות מה שלא מופיע, את ה-"אין". הוא איננו מסוגל להתמודד עם מה שהוא רואה. הוא רק מוכן לראות את ההשתקפות של עצמו. הוא עיוור לאפשרות לפעול כאדם חופשי ובעצם הוא עיוור לחופש שלו.
הצעת חוק זו מבקשת שנצטרף לאותם האנשים המסרבים לראות ולהיראות בטיפשותם וגם מאיימת להעניש את חוצפתם של "הרואים".
אך לא מדובר בבגדים חדשים: הבגדים הם ישנים, שנים רבות אנו רואים אותם, אנחנו מכירים מי לובש אותם: הדוגמאות משתנות אבל הן עשויות מאותו הבד.
עלינו להתנגד להצעת חוק זאת. הפעם בגדול.