דיון הזוי בארץ: "הכל שפיט-לנד"

מדובר בתביעה הזויה, בלתי מוסרית, מיותרת וחסרת סיכוי מלכתחילה, בבחינת כרוניקה של כישלון משפטי ידוע מראש, אשר לא ברור כיצד משפטן שעיניו בראשו - מסכים בכלל להוליכו... תעודת עניות למערכת המשפט בישראל.

יחד עם זאת, כל עוד יימצא בית המשפט אשר יסכים לדון בעניין, ואף ידון בו - מדוע שלא יימצא עורך הדין שיגיש תביעה כזו?!

לא צריך להיות משפטן מדופלם כדי לדעת, כי על-מנת שבית משפט בישראל יוציא צו, על פיו המדינה תתערב בעניין כה פרטי ואישי ותכפה על גופה של אישה שפויה ובריאה הפלה בניגוד לרצונה - צריך שהיא תישא ברחמה לכל הפחות את השטן בשליחות של השמדת היהודים בארץ ובעולם כולו, ושעם לידתו של השטן - לא תהיה כל דרך למנוע ממנו להוציא אל הפועל שליחות קטלנית זו.

אם דוגמה זו נשמעת הזויה-מה, הרי שאין זה אלא לשם המחשת אלמנט האבסורד באותה תביעה שהוגשה לבית המשפט.

האבסורד עוד יחזור לרשימה זו בהמשך...

פסק הדין המנומק, מרחיב ומשווה בין זכותה של האישה ללדת - זכות שנחשבת לזכות חיובית, והכוונה לזכות הבחירה האישית של האישה מתי-האם-וכיצד להקים משפחה, לבין זכות ההולדה השלילית של הגבר - דהיינו החירות של הגבר לבחור שלא להפוך לאב ולמנוע מהאישה לידה על-ידי מניעת הריון והפסקתו.

פסק הדין מתאר את ההתנגשות הקיימת [לכאורה] בין שתי זכויות אלה, וקובע כי זכותה החיובית של האישה גוברת: זכותה ללדת ולעשות בגופה שלה כרצונה, גוברת על זכותו של הגבר לעשות בגופה של האישה כרצונו, ולהפסיק את הריונה בניגוד להסכמתה.
על זה ייאמר...

ברור! אלא מה?!

בפסק הדין קיימת התייחסות לאחריות המוטלת על הגבר לנקוט באמצעים למניעת הריון לא רצוי - לפני קרות ההיריון. מדובר בערנות הגבר לעובדה כי עם קיום יחסי המין, הוא נוטל על עצמו סיכון ואחריות לכל התפתחות שאינו רוצה בה - התפתחות היכולה לנבוע בדרך הטבע מקיום היחסים עם האישה. לעניין הרה-גורל זה, אין רלוונטיות לרצונו או לאי-רצונו של הגבר בהריון ובלידה, שכן אין לו לגבר את היכולת לשלוט באופן מוחלט בכל האפשרויות הביולוגיות היכולות לנבוע מקיום יחסי מין. לעקרון משפטי זה יש שם: "ייזהר השוכב".

ענייו זה ראוי להדגיש היטב: לגבר ישנה היכולת, הזכות, והאחריות בטרם מעשה, לשמור על זרעו, לשלוט על מקום פיזורו, ולמנוע הפרייתו בביצית שאינו רוצה בה...

ובחזרה לאבסורד...

נניח כי בית המשפט היה טועה [דבר שקורה מדי יום], ומקבל את בקשת הגבר לחייב את האישה בהפלה בניגוד לרצונה.

במצב דברים קשה זה, שבו זכותו השלילית של הגבר [שלא להיות הורה] הייתה גוברת על זכותה החיובית של האישה [להיות הריבון על גופה] - הרי שהגבר היה מקבל לידיו את השליטה ואת הריבונות על גופה של האישה, ומבצע פלישה חודרנית לתוך גופה כדי לסלק משם עובר חי - בחסות בית המשפט.

האם פסק דין שכזה היה בר אכיפה?

1. בהנחה שכן... כיצד היה מתבצע, הלכה למעשה, צו הפסקת ההיריון ביוזמת הגבר?
האם היו כופתים את האישה למיטה בשלשלאות וברגלים פסוקות, מזריקים לגופה חומר הרדמה ומבצעים בה ניתוח הפלה?

2. מי היה מממן את אותה "אופרציה" אכזרית?
הגבר יוזם ההפלה?
המדינה המאשרת?
האישה ההרה?
פקידי ההוצל”פ?

3. כיצד היו נבחרים המוציאים לפועל של פסק הדין?
האם בית המשפט היה ממנה רופא מומחה שעליו תוטל "העבודה"?
האם היה צורך בחוות דעת משלימה של המומחה - לאחר מעשה?

4. ומה היה קורה אם ההפלה הייתה מסתיימת בנזקים בלתי הפיכים לגוף האישה כגון עקרות? זיהום? אפילו מוות? מי היה נושא באחריות?
בית המשפט?
הרופא המומחה?
הגבר?
הש"ג?

אם תרחיש קפקאי זה נשמע חסר אחיזה במציאות - יובהר כי המציאות הייתה קרובה לתרחיש יותר ממה ששיערנו. שהרי המציאות מלמדת על הגשת בקשה אמיתית לבית המשפט, הגשה כתובה שחור על גבי לבן, בקשה של אזרח ישראלי, חייל בצה"ל.

נכון שהנייר סובל הכל, אך חמור מזה, בית המשפט ישב ודן בבקשה לרצח, במקום בו עדיף היה לו לבית המשפט כי לא היה טורח כלל.

התקדים המסוכן

לו היה טועה בית המשפט ונעתר לבקשתו של הגבר לחייב את האישה ההרה בהפלה בניגוד לרצונה - היה הדבר יוצר תקדים מסוכן ומדרון חלקלק...

החלטה שכזו הייתה פותחת שער רחב למדיי לתביעות נוספות מסוג זה, וכך תוך זמן קצר, בית המשפט היה מוצף בבקשות של גברים שאינם רוצים באחריות הכספית הגלומה בנטל ההורות אשר לטענתם "נכפתה עליהם" -בטענה כי נטל תזונת ילדם - מהווה - נזק. להבהיר, טענה זו יכול הגבר להעלות בכל שלב של הריון האישה ואחריו... גם כשהילד כבר בכיתה א'. לגבר תמיד שמורה הזכות לטעון שמלכתחילה לא רצה בילד וכי לידתו נכפתה עליו, גם אם הוא רצה בו אך התחרט לאחר מעשה.

יובהר ויודגש כי מדובר בטענה בלבד - שדי לה שתטען, בלי הצורך, [ובוודאי שבלי היכולת] להוכיחה, שכן הבקשה למתן צו המורה על הפלה מוגשת בשלב בו העובר טרם נולד, היינו לפני שנגרם "הנזק" (לידת הילד) אשר בגינו מבוקש צו עשה להפלה. ובאין ילוד אותו יש לזון - אין נזק כלכלי של מזונות...

תקדים שכזה היה נותן לגבר פטור אוטומטי מאחריות לפרנסת צאצאיו, עוד בשלב שהצאצא לא קיים! כל שעליו לעשות כדי לזכות בפטור הוא לטעון בבית המשפט כי האישה הוליכה אותו שולל וגנבה ממנו זרע! לא יהיה עליו להוכיח דבר מטענותיו, לא הוכחת התרמית הנטענת, לא הוכחת הרשלנות הנטענת, לא הוכחת טענת התקיפה ולא הוכחת מצג השווא. די לו בכך שישטח טענותיו על הנייר, בין אם הוא יכול להוכיחן ובין אם לאו.

הפרדוכס המשפטי

הכשל המשפטי שוכן בתנאי בקשת הסעד הזמני של צו עשה לביצוע הפלה, המחייב את הגשתו במסגרת תביעה עיקרית שעניינה במקרה שלנו: גניבת זרע במסגרת תרמית והונאה.

היות ותביעה עיקרית זו צריכה להוכיח ביצוע תרמית וקיומו של נזק - דבר שלא ניתן לעשות כל עוד אין התינוק בא לעולם והזיק לכיסו של אביו - הרי שאין תביעה שכזו יכולה להתקיים.

יתרה מכך, בית המשפט אף העיר כי קיימת סתירה בין התביעה העיקרית (לפיצוי כספי) לבין הבקשה להפלה - אשר באם תתקבל - תייתר את התביעה העיקרית, שהרי אם אין תינוק חי = אין נזק כספי של מזונות.

על כן בצדק החליט בית המשפט למחוק את התביעה בטענה כי כל עוד לא התגבש הנזק, במיוחד לעניין חיוב במזונות - טרם בא זמנה לעולם. כאשר אין התביעה יכולה להתקיים, ממילא לא ניתן לדון בסעד הזמני המבוקש (צו לביצוע הפלה) ולכן דינה של בקשה זו - להידחות על הסף.

אלא שהאבסורד עוד גדול מזה:

במסגרת בקשת הצו להפלה - הגבר לא היה צריך להוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו, שהרי כיצד יוכיח נזק אם הנזק טרם נולד?

כלומר, מבחינה משפטית, לו הייתה מתקבלת בקשתו לצו עשה של הפלה, הייתה נשמטת הקרקע תחת החוק המחייב הוכחת נזק - והיוצרות היו מתהפכות: כדי למנוע את רוע הגזרה, על האישה היה להוכיח כי ייגרם לה נזק באם יחליט בית המשפט לבצע בגופה הפלה. וכיצד תוכיח נזק אם טרם בוצעה ההפלה?

היינו, רק לאחר ההפלה תוכל האישה להוכיח את נזקה - אלא שאז היא לא תוכל לבקש את ביטול הצו כי הגבר יהיה כבר מאוחר מדי עבורה...

לסיום יוער כי אומנם בית המשפט החליט על דרך ההיגיון, המוסר והצדק בנוסף לכך התבסס על החוק הקיים - אולם היה ראוי כי בית המשפט יטיל על אותו גבר אשר הטריד את בית המשפט העמוס לעייפה, קנס כספי גבוה בגין בזבוז זמנו של בית המשפט ופגיעה במתדיינים האחרים ובציבור כולו. בקשה כה הזויה, כה בלתי מוסרית עד שאין לה מקום במאה ה-21 וכה בלתי ניתנת לביצוע ולאכיפה - מחייבת פסיקת הוצאות לדוגמא ולא סכום מגוחך 2,000 ש"ח + מע"מ - כפי שנפסק.

זאת כדי להרתיע בקשות דומות בעתיד, ולמען קיום עיקרון משפטי ומוסרי לגיטימי נוסף: למען יראו וייראו.