אין הבנות עם יוסי ביילין

שמיים וארץ ויוסי ביילין.

יוסי בירדן, יוסי בז'נבה, יוסי בפריז, יוסי באמריקה. יוסי מנהל שיחות חשאיות, יוסי עושה הסכמים, יוסי חותם על הבנות, יוסי מנסח ניסוחים. יוסי בעמוד הראשון, יוסי במוסף, יוסי נותן ראיון. יוסי מוריד מתנחלים ומשיב פליטים, יוסי מחזיר לקווי 67' ומוסר את הר הבית, יוסי נותן שטחים במערב הנגב ובדרום הר חברון...

יוסי ביילין - כמעט אין יכולת להימלט ממנו בימים אלה. תמונתו בכל מקום, קולו בוקע מכל תחנה, הוא על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. האיש שהביא לנו לפני עשור את הסכמי אוסלו, על כל השלכותיהם ההרסניות והאלימות, אינו שוקט לרגע. הוא לא למד דבר ולא שנה דבר. האיש הזה, נעים ההליכות, תמיד בז'אקט ועניבה, בלי התלהמות, בכושר ניסוח מעולה, הוא זה שמנסה ללא ליאות לחזור ולהכתיב לנו סדר יום מדיני, מסוכן מאין-כמוהו.

ה"ילד" איננו בעמדה שלטונית, אין הוא חבר-כנסת, אינו תופס עמדה רשמית בשום מפלגה - ובכל זאת הוא זוכה לכותרות, לכתבות מפרגנות, לכבוד מלכים. בדרכו הערמומית, בכישוריו הלא מבוטלים, בעויינותו לשרון, למחנה הימין, לערכי הלאומיות היהודית, הוא מפעיל חזית נוספת נגד ממשלת ישראל. אינו חדל ממאמציו לרצות את חבריו הפלשתיניים, הצרפתים ושאר "ידידים", שכנראה גם מממנים את מסעותיו ויוזמותיו.

אל תטעה אתכם חזותו החיצונית ה"מהוגנת" - הגם שאינכם מסכימים לדעותיו ולמהלכיו. האיש השקט והמופנם הזה, שזכה לתואר "פודל" מידי מנהיג מפלגתו לשעבר, אינו בורר ביטויים ואינו בוחל בגידופים ככל שמדובר ביריביו הפוליטיים, אפילו אם סגנונו אינו קולני ורעשני כסגנון מרכז הליכוד. לדידו, לא ערפאת, לא שייח יאסין, לא ברגותי ולא איש אחר ממחנה האויב נושא באחריות למצב. אלה כולם אנשי שלום, נענקים תחת עולו של כיבוש ישראלי מדכא ואכזרי, בראשות "האיש המסמן יותר מכל אדם בישראל את הפרובוקציה כנגד תהליכי השלום" - אריאל שרון, כמובן. כך יוסי ביילין העיתונאי במאמר מפרי עטו, שפרסם בירחון של בית ברל "אופקים חדשים".

הוא תוקף שם את מפלגת העבודה שנתנה יד, בשותפותה בממשלה, "למדיניות מחפירה, חיסולים בהיקף נרחב, פגיעה בחפים מפשע, הרס בתים, שימוש במטוסים כנגד אוכלוסיה אזרחית, הרס הרשות הפלשתינית, אלפי מעצרים מינהליים, מדיניות היסטרית שהבעירה את השטח"... יוסי ביילין מסיר את כל הכפפות, מתיר את כל העניבות והופך להיות "בולדוג" נושכני, שמכוון את עיקר חיציו-לסתותיו לביתו לשעבר פנימה.

האצבע המאשימה שלו מופנית בראש וראשונה כלפי שמעון פרס ובנימין בן-אליעזר, שכידוע כבר אינם בממשלה, רחוקים מעמדותיה, אבל לטעמו של ביילין האנין אין הם שונים בהרבה משרון, ליברמן ולפיד. הם מרגיזים אותו, כי עדיין אינם רוקדים על-פי חלילו, על-פי מנגינת הכניעה לכל גחמה ערפאתית.

יוסי ביילין הוא אישיות פוליטית מתוחכמת. בוודאי כך בעיני התקשורת הישראלית והעולמית שנותנת במה נרחבת לדעותיו ולמהלכיו, שאותם הוא רוקם בשקט, בסבלנות ובעורמה, יש להודות. עיקר השגיו עד כה הוא בנזק שגרם למפלגת העבודה, ביתו הפוליטי לשעבר. הוא הצליח לגרור את השמאל אל השוליים הקיצוניים של המפה הפוליטית.

אמנם נכון, נשארו לה ל"עבודה" וילנאי, ברק, פואד, סנה - ומי עוד? אבל גם הם כבר משתרכים מאחורי מצעד האיוולת של ביילין, בורג, מצנע, רמון, על עברי פי תהום, ועימם גדוד שלם של סופרים, כמה טייסים סרבנים ובעלי דרגות במילואים, עיתונאים, אנשי אקדמיה, כל אותם חותמים מקצועיים על מודעות "שלום" המלבות את אש הטרור הפלשתיני.

כי זהו גדול "השגיו" של יוסי ביילין. הוא חיסל את השמאל השפוי בישראל, אותו שמאל שלא היה אלא תנועת מרכז ושמאלה בעם, אותו שמאל של דוד בן-גוריון, לוי אשכול ויצחק רבין. יש לנו טענות קשות, היסטוריות, לאותו שמאל, לאותה מפא"י ולאותם אישים שהנהיגוה בתקופות שונות. אבל אי אפשר לקחת ממפא"י זו וראשיה את היותם תנועה מרכזית בעם, שהביטחון, האחריות הלאומית, הדחף ההתיישבותי, הנכונות להגן על זכויות עמם מול האויב שקם עלינו עוד בטרם היינו ל"כובשים", היו בראש מעייניהם. אין עוד כיום שמאל אחראי כזה.

אוי לנו, שיוסי ביילין, בעזרת בורג-ג'וניור והאלוף-העלוב מצנע, גרמו לנו "להתגעגע" לאותה מפא"י... אוי לנו, שמבכים אנו את חיסולו הפוליטי העצמי של גוש השמאל המרכזי...

מה שהצליח יוסי ביילין לעולל למפלגתו לשעבר, שכידוע פלטה אותו החוצה מבין שורותיה, ספק אם יצליח לעשות למדינה. אמנם, נזק עצום הוא כבר גרם לה. זה החל במהלכיו החשאיים מאחורי גבם של רבין ופרס, שהובילו להסכמי אוסלו האסוניים ול"אינתיפאדה" הרצחנית. הלקח לא נלמד. אצלו זה נהפך לדפוס פעילות קבוע, שמניעה אותו כאמור נוסחה פוליטית, שכל כולה נטיעת אשליות בלב האויב, שיתוף פעולה עם נציגיו, צידוק האשמותיו והאלימות המלווה אותן.

הרוב בעם היהודי לא יוותר על הר הבית, כשם שהמצרים לא יוותרו על הנילוס וכשם שמיליארד המוסלמים ויותר בעולם לא יוותרו על הכעבה במכה. רוב הציבור מבין, כי ויתור דראמאטי כזה ושאר ויתורים שמנדבת חבורת ביילין, פירושם הוא אחד ויחיד: העם היהודי מקפל את דגליו, מסכים כי אין מקום למדינתו בארץ ישראל, מכיר בצידקת הערבים במאבקם הבלתי נלאה בה, ואין לו אלא לשוב ולהתפזר לכל עבר.

על המחנה הלאומי למהר ולשנס מותניים, להתעורר מתרדמתו האידיאולוגית ולא לזלזל בתופעת ביילין וסכנותיה. יותר ויותר אנשים, טובים ובלתי צפויים, הוגים בתוכניות שהוא מבשל לנו בתחכום, אינם פוסלים אותן על הסף. חשוב להשמיע קול לאומי עז וברור. חשוב להשמיע מחדש ובלא היסוס את קול הציונות הצודקת, זו של הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי וברל כצנלסון.

הכרח לשוב ולהכריז בכל הזדמנות וקבל עם ועולם, כי ירושלים היא לב לבו של העם היהודי בלבד ובה זכויות לשאר הדתות ואין איש מתוך המחנה רשאי להתפשר עליה. כי ישראל והיהודים הם אי בתוך אוקיאנוס מוסלמי-ערבי-פלשתיני, כפי שהיטיב להסביר ראש ממשלת מאלזיה ברוב אנטישמיותו. הם המיעוט המאויים והנתון בסכנת כיליון תמידית.

ולכן, לא רק שישראל לא תשקול צעדי התאבדות מבית-המדרש הבייליני, אלא עליה להעצים את לחימתה באויב הפלשתיני. עליה להכות בו עד חורמה, עד שיאולץ להפסיק את אלימותו ולהקטין את להבות שנאתו, לשכוח את שאיפת הכיבוש שלו בארץ לא לו, ולהתרצות לפשרה המתקבלת על דעת העם היהודי כולו.

יש להצטער על שנשיא המדינה קיבל במשכנו את להקת ביילין, שיחת זמנו עליה, קיבל לידיו את העותק הראשון של "תוכניתם". כבוד הנשיא אמנם השמיע דברים בגנות מהלכיהם, ביקר את פעילותם על שהיא מתנהלת מאחורי גבה של ממשלה נבחרת, לגיטימית, אבל הנזק מעצם קיום הפגישה - נגרם. "חבורת ז'נבה" יצאה בסיפוק מבית הנשיא, בעיקר מיחסי הציבור שגרפו והחשיפה הנוספת לה זכו. וכידוע, הם משופעים הן ביחסי ציבור והן בכסף.

מה שלא עשה נשיא המדינה צריכים לעשות אזרחי ישראל, רובם אם לא כולם. עליהם להחזיר אל יוסי ביילין את המעטפות הסגורות עם "הבנות ז'נבה", ובכך להודיע ברוב מוחלט, כי אינם מצטרפים אל מצעד האיוולת שפתח בו. ה"הבנות" הבלתי מובנות הללו מקומן בפח האשפה של ההיסטוריה.