לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה <br>

בזמן האחרון זהו "בון טון" למתוח ביקורת על אקו"ם. הכל מגלגלים עיניים לשמיים וממלמלים בערך כך: "אין מחלוקת כי יוצרים רשאים לקבל תמלוגים עבור השימוש ביצירותיהם, אבל אקו"ם מגזימה עד כדי כך שהיא פוגעת ביוצרים החברים בה...". לשבח מאמרו האחרון של עו"ד תומר ריטרסקי אפשר לפחות לומר שהוא מנוסח בבהירות ובאופן תרבותי [ראו קישור]. לגנותו אפשר לומר שהוא טועה ומטעה עניינית.

תחילה לעובדות: אקו"ם הוקמה על-ידי יוצרים בישראל במטרה לייצגם במתן רשיונות לשימוש ביצירותיהם. היוצרים החברים באקו"ם כוללים סופרים, משוררים, מלחינים ופזמונאים. עיקר עיסוקה של אקו"ם במתן רשיונות כאלה. אקו"ם מעוניינת להעניק רשיונות ומבחינתה העיסוק בתביעות ובאכיפה הוא רעה חולה, סרח עודף שהוא תוצאת הגישה הרווחת לצערנו בישראל ולפיה "כל אחד עושה מה בראש שלו", ולאף אחד לא מתחשק לשלם כסף עבור ניצול יצירות להפקת תועלת כספית. גם לא לאגד, שהתבקשה לשלם פחות מ- 50 אג' ליום עבור כל אוטובוס שמשמיע במערכות הכריזה שלו שירים ופזמונים 24 שעות ביממה (כן, בגלל חצי שקל ליום איימה אגד לחדול מהשמעת שידורי רדיו לנוסעים).

אין פלא לכן שלו היתה גביית התמלוגים בישראל מתבצעת על-פי אמות המידה הנוהגות במדינות מתוקנות, היתה הכנסתם השנתית של היוצרים גבוהה לפחות פי ארבעה (והוצאות האכיפה שלהם נמוכות בהרבה)!

ב-10 באפריל 1710 נכנס לתוקפו החוק הראשון, שהכיר בזכויות יוצרים. היה זה ה-Statute of Anne הבריטי. הוא הורה שבמשך 21 שנים מפרסומו של ספר, לא יהיה איש רשאי להעתיקו. מאז השתכללה תפיסת זכויות היוצרים, הטכנולוגיה השתנתה לבלי הכר וההגנה שבחוק לא עוד ניתנת לספרים בלבד, אבל הסיבות שמפרט ה-Statue of Anne להגנה שנתן אז למוציאים לאור, תקפות גם עתה. הן מבטאות את הרציונאל המודרני של דיני זכויות יוצרים: עידוד היוצר לכתוב ולפרסם את יצירותיו על-ידי כך שהוא בטוח שאיש אינו יכול להעתיקן וליהנות מפרי עמלו, כמו גם מתן תמורה הולמת ליוצר על יצירתו. דיני זכויות יוצרים מבטאים אפוא עסקת חליפין בין היוצר לחברה: בתמורה להעשרת מאגר היצירה האנושית ולתרומת היצירה לרווחת ולתרבות הכלל, זוכה היוצר לפרק זמן מוגבל לשליטה ביצירתו.

בישראל של 2002, מי שמנצלים את זכויותיהם של אחרים רוצים גם לקבוע את המחיר הראוי לתשלום בגינם, אם הם מוכנים בכלל לשלם. וכך כולם - חברות הכבלים והלווין (שאינן חתומות על הסכם עם אקו"ם), מרבית תחנות הרדיו האזוריות, אולמי השמחות שאינם מוכנים להעביר 180 ₪ לאירוע אחד (פחות ממחיר מנה אחת לאורח; פחות מהתשלום למלצר על ערב אחד; הרבה-הרבה פחות מכל "אקסטרה" שדורש כל אולם), המסעדות שמתחמקות מתשלום המסתכם בכ-150 ש"ח לחודש עבור הזכות להשמיע ברבים מוסיקה מדי יום ביומו (כלומר, 5ש"ח ליום - פחות ממחיר אספרסו אחד), או מספרה שמסרבת לשלם כ- 42 ש"ח לחודש (פחות משקל וחצי ליום) עבור הזכות להשמיע ברבים שירים.

חשוב לזכור את הסכומים האלה. כי עם היד על הלב, כולנו יודעים שהם זעומים. גם בתקופה של קושי כלכלי אין עסק שיתקשה לגייס שקלים ספורים ליום כדמי רישיון ליוצר. וכשהעסק מסרב לשלם, מצד אחד, ומוסיף להשמיע את היצירות, מצד שני, לא נשארת ברירה בפני אקו"ם אלא לתובעו. הפיצוי, בסך מינימלי של 10,000 ש"ח לכל הפרה של זכות יוצרים - נקבע בחוק של כנסת ישראל. הוא אינו תולדה של גחמה אקו"מית. אדרבא, עסק הרוצה להימנע מתשלום כזה יכול לעשות כן בקלות - בין אם מפני שישלם את דמי הרישיון שנדרשים ובין אם מפני שישמיע רק מוסיקה קלאסית, לדוגמה, שיוצריה אינם זכאים לתשלום זכויות בגינה (אבל, צריך לומר, חברות התקליטים זכאיות לתמלוגים).

אלא שהפתרונות הללו לא מתאימים לעסקים בישראל. הם מתעקשים גם לאכול את העוגה (להשמיע בפומבי מוסיקה מוגנת) וגם להשאיר אותה שלמה (לא להוציא כסף מכיסם כדי לשלם ליוצרים את תמורתה).

הגדילה לעשות אותה מסעדה שהתבקשה לשלם 1,280 ש"ח לשנה (100 ש"ח לחודש) ואז שלחה לאקו"ם שיק על סך 234 ש"ח והוסיפה שמדובר בתרומה.... בעליה חויב לשלם 40,000 ש"ח כפיצוי ולא יכול היה להתלונן אלא על שחצנותו.

מצער לומר, אבל היתה זו דווקא המדינה שהתירה כל רסן. היא עשתה כן בסירובה העיקש לשלם להם תמלוגים ראויים בגין השימוש ביצירותיהם בגלי-צה"ל ובשלחה אותם למאבק בן חמש שנים בממסדים החזקים במדינה - משרד הבטחון ופרקליטות המדינה. חמש שנים סרבה המדינה להגיע לעמק השווה עם אקו"ם בפרשת גל"צ, והיא עוד מסרבת. אני עו"ד מסחרי. מנסיוני אני יודע שאין משא-ומתן שינוהל בכוונה נכונה ולא ייגמר בתוך פרק זמן קצר מזה בהרבה. ולא רק זאת: תוך כדי כך יזמה המדינה חקיקתו של חוק בדבר בית-דין לתמלוגים, שהוא-הוא יוכל לקבוע מה התעריף שישולם ליוצרים.

והנה על-פי הצעת החוק, כל מפר זכויות יוצרים המנצל יצירות בלי רישיון יכול שיפנה לבית הדין לתמלוגים אפילו לא חדל מההפרה (אבל בית המשפט רשאי לפסוק תמלוגים זמניים). כמה נוח שהמדינה ביד אחת נאבקת באקו"ם וביד שניה מבקשת לחוקק חוקים המסדירים את פעילותה (ואגב, גם את זה וגם את זה היא עושה באמצעות אותו פרקליט מוכשר...). ובלי קשר לזה, הרשות להגבלים עסקיים מנהלת זה שנים חקירה נגד פעילותה של אקו"ם והמדינה גם מקצצת בתמיכתה במוסדות תרבות. אכן, כך תעודד ישראל את היצירה המקורית והביטוי האמנותי.

וכעת, במישרין, לטענותיו של עו"ד ריטרסקי במאמרו "מלחמת התמלוגים של אקו"ם". עו"ד ריטרסקי סבור שבתקופה האחרונה מתגברת מגמת בתי-המשפט לתת גיבוי מלא לאקו"ם במאבקה נגד השמעה ציבורית של יצירות מוזיקליות בלא תשלום תמלוגים. הדברים הגיעו לכדי כך שביקורות אקו"ם נערכות לא רק באולמות אירועים ובבתי-עסק המשווקים מוסיקה לפרנסתם, אלא גם במסעדות, בתי-קפה, משרדים ואפילו מכוני כושר ומספרות.

האמת הפשוטה היא שאין כל חדש בעמדתם של בתי המשפט: החוק בישראל ברור. כבכל מדינה מערבית (למען האמת, כבכל מדינה ברחבי-תבל) הוא עומד לצדו של היוצר הנפגע. בתי המשפט פסקו לזכות אקו"ם מפני שהגישה תובענות רק בלית ברירה, לאחר שמצתה את האפשרות להגיע להסכמה עם הנתבעים וכאשר ההוכחות והצדק היו באופן חד-משמעי לצדה.

יותר מכפי שאקו"ם מרבה לאחרונה בתביעות, התגברה המודעות הציבורית לפעילותה של אקו"ם והסיקור התקשורתי המלווה את הפסיקה. אפשר לייחס זאת, בין השאר, למאבקה של אקו"ם בגל"צ, ולנסיונותיהן של חברות המדיה הגדולות - הכבלים, הלווין וזכייני ערוץ 2 - לקצץ בדמי הרישיון ליוצרים, תוך כדי כך שהם דווקא מגבירים את היקף הניצול של יצירותיהם...

הפסיקה שגורסת שהשמעה בבית עסק היא ביצוע פומבי הטעון רישיון נפרד איננה חדשה כלל. יותר מזה, מקורה אפילו אינו בישראל: בבריטניה, שממנה שאוב החוק הישראלי, נפסק זה מכבר שהשמעה בבית-קפה, במסעדה ואפילו בחנות תקליטים שמציעה לציבור מוצרים נוספים לבד מתקליטים - כל אלה הם השמעה פומבית המחייבת רישיון ותשלום. העובדה שתחנת הרדיו מקבלת רישיון לשידור בפומבי, אין משמעה ש"בכך באה לידי ביטוי הסכמת היוצר להשמעת היצירה ברבים". להפך. הרשיונות הניתנים לתחנות שידור מסויגים בבירור לשימוש פרטי וביתי בלבד. לכן, שימוש בשידור בבתי עסק אינו מותר.

ההגיון הכלכלי הצרוף תומך בכך: הערך שמפיקים בתי העסק מהעברת שידורי הרדיו (הנעמת זמנם של הלקוחות) - נוסף ונפרד על הערך הכלכלי שמפיקה תחנת הרדיו (ההכנסות מפרסומות, לדוגמה). לכן ראוי היוצר לגמול נוסף ונפרד, והחוק והפסיקה אכן מכירים בזכותו לכך. יותר מזה, אם נקבל את הדברים כפשוטם, נגיע למסקנה שדי בכך שניתן רישיון לתחנת רדיו אחת כדי שהיוצר ייחשב כמי שנתן את הסכמתו להשמעה ברבים לכל העולם ואשתו ומכאן והלאה כל אחד יפיק תועלת כלכלית מהשידור של תחנת הרדיו (בתי-מלון יעבירו אותו לחדריהם, אתרי אינטרנט ישדרו אותו לגולשיהם, ערוצי טלוויזיה יצרפו אותו לחבילות השידור היקרות שהם מציעים למנויים) וכולם יאמרו כאחד "הן הסכים היוצר לשידורי תחנת הרדיו (ומה אכפת לו שאנחנו גוזרים עוד קופון על חשבונו...)".

מה שגרוע לא פחות - מרבית הסיכויים הם שתחנת הרדיו שישמיע בעל העסק אינה משלמת כלל תמלוגים לאקו"ם.

בתי המשפט אינם "להוטים" להגן על זכויות היוצרים. הם מגינים עליהן במקום שנתבקשו לעשות כן על-פי חוק ומצאו שיש יסוד לכך. אין בתביעות שמגישה אקו"ם "הכשלה של כל אפשרות לנצל יצירות למטרתן". ההפך הגמור הוא הנכון. מדינה וחברה שמכבדת עצמה צריכה לכבד את יוצריה. כבוד כזה מתבטא בראש ובראשונה בתשלום ראוי עבור הפקת תועלת מהיצירה. מי שסבור שיצירה נוצרת רק מתוך כורח נפשי ואינה זקוקה לתמיכה כלכלית בדמות תמלוגים, שוגה באשליות רומנטיות. ומי שאינו רוצה לשלם משמיע באוזני היוצר תמיד, אבל תמיד, את אותו טעון - "אתה מזיק לעצמך כשאתה דורש ממני תשלום, כי אני בעצם מקדם אותך בהשמעתך...": וכך בעלי האולמות אומרים שההופעות מקדמות את מכירת התקליטים, וחברות התקליטים אומרות שהמכירות מקדמות את ההופעות, והרדיו אומר שההשמעות מקדמות את מכירת התקליטים ואת ההופעות - ולכולם-כולם נוח לשלם כמה שפחות (כן, גם למספרות). ולכולם גם נוח להתעלם מהעובדה ש- 99% מהיוצרים אינם מופיעים כלל....

הכותב משמש כיועץ משפטי חיצוני לאקו"ם.