רגע של פרסית

בימים אלה נפוץ במקומותינו בפי כל השימוש המוטעה במושג "משטר האיתוללות", כאילו היה זה ריבוי ל"איתוללה", על משקל הריבוי חתול-חתולות. "איתוללה" היא מילה המורכבת מהמילה "איה", שפירושה "אות", ומהמילה "אללה" - כינויו של האל היחיד בלהגים המוסלמיים. בתואר זה נושאים קומץ כוהני הדת השיעית, שהגיעו לדרגה הגבוהה ביותר של רוחניות, עד כדי קשר ישיר עם "האימאם הנעלם", העתיד להתגלות ולהביא גאולה לעולם (אגב, הפנאטיות של אחמדינג'אד נשענת על אמונתו המוצקה, כי פעמי שובו של האימאם נשמעים מאחורי הכותל). מעמד נשגב זה מעניק לכוהנים נבחרים אלה את התואר "האות של אללה", לאמור - הסימנים המובהקים למציאות האלוהית ולנוכחותו של האימאם הנעלם בקרב החברה האנושית.

אלא שכינויו של האל היחיד "אללה" הוא מילה תקנית בערבית, המסתיימת בה"א עיצורית, עם מפיק - כמו "גובהּ" או "נוגהּ" בעברית, ולא בה"א נחה - כמו "חתולה" ו"גלמודה", שריבויין אינו "גובות" או "נוגות" (ריבוי למילים אחרות, בעלות משמעות שונה), אלא "גבהים" ונגוהות", בהתאמה. כלומר, אילו ביקשנו, באופן תאורטי, לרבות את התואר הנישא "איתוללה", על-פי הכללים היה עלינו לומר "איתוללהים", או "איתוללהות", כמו "גבהים" או "נגוהות", כדי שהמפיק יבוא לידי ביטוי, ולא תשתבש המשמעות.

אלא לאללה האחד והיחיד אין ריבוי, חלילה וחס, ומי שיתיר את לשונו לכך, גם בלי משים, מסתכן ב"שירכ" - הוא חטא ה"שיתוף", כלומר הטיעון לריבוי אלוהויות, חטא שדינו מיתה. אשר על כן, יוצא לחלוטין מגדר האפשרות להעטות לשון רבים, בכל גירסה שהיא, על תואר "איתוללה", והוא חייב להיוותר בבדידותו היחידנית. לכן, למען אללה, כדי לחסוך מאוזנינו צרימה, ומאוזני המוסלמים כפירה, כדאי שנחדל מ"איתוללות", ולהבא נשתמש בביטויים "המשטר הקלריקלי", "משטר כוהני הדת" או "המשטר הפנאטי", שכן אחמדינג'אד אינו כוהן דת כלל, ואילו רפסנג'אני לפניו לא היה איאתוללה, אלא בעל תואר נמוך יותר של "חוג'ת אל-איסלאם". ובא לציון גואל.