למה יצא אהרן מהארון?

אהרן יצא מהארון. בנאום מטעם "הקרן החדשה לישראל" במרכז רבין בתל אביב ב-25.6.09, הודה אהרן שבמשך יותר מ-20 שנה, הוא התחזה לשופט העליון ברק. התחזה, כי מאחורי הגלימה המכובדת והפאסון השקול, עמד בשר ודם. אהרן הסמולן. סמולן, שבז ליהודים ("הם רוצים לזרוק את הערבים לים"); שנעול לקעקע את המדינה היהודית ולשים את מדינת-כל-אזרחיה תחתיה ("אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה") ושרגיש אך ורק לזכויות של ערבים, אך לא של יהודים; יהודים בכלל ומתנחלים בפרט. את דמם של אלו האחרונים הוא החל - שלא במפתיע - להתיר, בשלבים: "הם אולי שם בהפרת החוק", אם כי, דאג להרגיע בהמשך, 'לא כולם מפרי חוק'.

אמנם הפתעה של ממש אין כאן. הרי ברור כשמש ביום בהיר, שכבוד השופט העליון בגימלאות שכבש גם את שטחי התחיקה, החקיקה והפוליטיקה, הוא פוסט-ציוני מושבע. אנטי-ציוני שגייס את מערכת "שלטון החוק" להיות ראש החץ בסירוס ישראל. בהצלחה מרשימה. אבל נשאלת השאלה, מה ראה כבודו לערטל דווקא עכשיו את נטיותיו/סטיותיו אלו, ודווקא בפרהסיה? ובכן, לכך שתי השערות, שכל אחת מהן לכשלעצמה, מחייבת פעולה. פעולת תיקון. כי אין דומה הודאת גנב בגניבתו - גם אם זה שר אוצר, להודאת שופט עליון בנטייתו ובהטייתו את מערכת המשפט. כאן, במערכת המשפט, אנו נשארים עם ההטיה.

ובכן, ברור שלא במקרה יצא אהרון מהארון. לא לטובת פרסום בעלמא. גם לא להכאה על חטא כמו שעשה השופט בדימוס מישאל חשין, כשהודה בגיוס הפוליטי של בג"צ לשמֵּר את האתרוג - שרון, כדי שתהיה הינתקות. מישאל התוודה ב-25.6.06 לעיתון הארץ כדלקמן: "אני יכול רק לומר שכשאדם בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה. לא חשבתי להיות במיעוט. אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהייתה תוכנית ההינתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה הינתקות". משהו שנראה כמו הרהור שני. אבל כאן זה לא המקרה. כאן ברק מזדעק מול שתי ארכי-סכנות לאוליגרכיה הסמולנית השלטת: (א) הוועדה לבחירת שופטי בג"צ, ו-(ב) הסכנה שבעיגון מדינה יהודית. סכנה שעלתה לאחר הבחירות, ובמיוחד לאחר נאום נתניהו.

על הסכנה הראשונה מיותר להכביר מילים: ברק איכלס את בג"צ בבעלי השקפתו: דורית (ביניש) ואילה (פרוקצ'יה) ודליה (דורנר) ועדנה (ארבל), וכד', ועיניו כלות מול הסכנה להשתלטות יהודית ("עוינת") על המערכת שלו. ומול סכנה כזו, גם איום שיגדע את היד, כבר לא עושה רושם. אך את הנקודה השנייה יש להבהיר. למה דווקא הדגל הלבן של נתניהו מול בראכ חוסיין אובמה בנאום בר-אילן, עורר את חמתו של אהרן ברק?

כזכור, קיפל נתניהו בבר-אילן את הדגל על פיו נבחר, והכריז שהוא מוכן לחלוק את ריבונות האומה היהודית בארץ ישראל, עם "פלשתין". אבל, נתניהו מיקש כניעה זו באוסף סייגים, בתקווה שהפריץ יילך בטרם יוכל לחגוג על הכניעה. לא שבאמת אפשר להתכחש למילים שנאמרות קבל עם ועולם - ובודאי לא בשם ישראל, אבל, במאמץ למצוא משהו לזכות נתניהו, אפשר לומר, שכנראה זו הייתה כוונתו. אשר לטקטיקה, ידוע שזו דרכו, גם אם לרואים למרחוק ברור, שהוא גם יאכל את הדגים המסריחים, גם יגורש מהעיר וגם יחטוף את המלקות. בכל אופן, אחד הסייגים העיקריים שאמור לתקוע את הרעיון העוועים של "מדינה פלשתינית" בארץ ישראל המערבית, הוא: 'ישראל - מדינה יהודית'. את העניין הטקטי הזה הבין אהרן ברק, ועל כך יצא קצפו. ולא קצף בלבד, אלא מלחמת חורמה ברעיון. עד כדי כך שלא בחל בחסות גלויה של "הקרן החדשה לישראל" - הגזבר של כ-40 ארגוני סמול וערבים עוינים, הפועלים להכחדת ישראל כ'מדינה יהודית'.

ולא זו בלבד: אהרן ברק זיהה בדברי נתניהו איום קיומי על המורשת התחוקתית היסודית שלו: הקביעה שישראל מחזיקה את יהודה ושומרון "בתפיסה לוחמתית". קביעה שהוא - אהרן ברק - יותר מכל אחד אחר, הכניס לישראל. תרתי משמע. ראשיתה בבג"צ "תמים" ב-1983. בג"צ 393/82. ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה, אגודה שיתופית לשיכון מורים חברי האגודה באזור יהודה ושומרון, תבעה את הממשל הצבאי על תכנון תחבורתי שמתנגש בתכנונה היא לבניית שיכון. תוך כדי הדיון ההוא, ובלי ששלומי ישראל צפו מה טמון במוקש, קבע אז אהרן ברק שבכיבוש עסקינן, וששלטון ישראל באיו"ש זמני, וכו' וכו'. קבע, והשאיר את המחוקק באלם ובהלם.

סיפור נפרד הוא איך נוצר הוואקום ואיך מילא אותו אז אהרן ברק, כשלקח לעצמו את תפקיד מחוקק-העל, אך בדבר אחד אין ספק: זה הבסיס לכל בניין-העל של האפליה כלפי היהודים באזור איו"ש. ולא זו בלבד. זה מה שמתדלק את התרסת אומות העולם נגד ישראל כיום: גזלנים אתם. בפס"ד ה"הינתקות", כשדחו ברק וחבורתו את ערעור מועצת חוף עזה על הגירוש, הם נאחזו בקביעה זו כדי לטעון שחוקי כבוד האדם וחירותו, חופש העיסוק והקניין הפרטי, אינם חלים ב"שטחים". לכן, זה שנתניהו החל בנאום בר-אילן להזכיר את זכותנו על יהודה ושומרון (אמנם, עדיין רק "זכותנו". עוד לא: "חובתנו"!) וכרך את זה ביהודיות המדינה - גם אם בלית ברירה, זה איום קיומי על מפעל חייו של אהרן: שישראל כובשת שטחים לא לה. כי אם ישראל אינה מדינה של האומה היהודית, איזו זכות יש לה לתבוע את יהודה ושומרון - ערש האומה היהודית?

אבל, בהתקפתו זו חשף אהרן את עצמו. לכן, אפשרי שדווקא מעז יצא מתוק: אומנם המצב בזירה המדינית כיום קשה יותר וכולם עסוקים בבלימה, אך אם יתחיל התהליך של בחינה מחדש של הקביעות הפוליטיות המוטות של אהרן בתפקידו כשופט-העל וכמחוקק-העל המשולב של ישראל, עשוי להתחיל כדור השלג של התיקון. ובעצם, למה שזו לא תהיה ראשית הבלימה של התקפת בראכ חוסיין אובמה על ישראל?