נוסטלגיה בעד או נגד

אלימלך היא מסעדה שנשארה כמו שהייתה לפני 70 שנה. קטנה וצפופה, ברחוב משיק לרחוב הרצל - הרחוב הראשון של תל אביב. האוכל מגיע מסירים של אוכל פולני טעים: גפילטא, כבד קצוץ משובח עם בצל מטוגן, איקרה (קפיצה לרומניה), מרק עוף של אימא יהודייה, צ'ולנט עם קישקא, גזר - צימעס, פירה, תפוחי אדמה מטוגנים עם נקניק, קומפוט ועוגת שוקולד. הבירה זורמת פה כמו מים יחד עם דג מלוח מיוחד למביני דבר, ומצב הרוח עולה יחד עם מפלס הבירה. אין מי שיעמוד בפני הבירה הקרה כקרח המקבלת כאן מזיגה מקצועית עם קצף וטעם מן החבית.

הערב המשולב, ארוחת ערב רבת-מנות של אוכל פולני, עם נגיעות של אוכל ים-תיכוני וסיפוריה-שיריה ונגינתה של יעל בדיחי, העבירו אותי אחורה בזמן. בעודי מתענגת על האיקרה והכבד הקצוץ ולוגמת בירה קרה כאילו הייתה מי-מעיין זכים, שוחחתי עם אבי ברמן, דור שלישי למייסדי אלימלך שנוסדה על-ידי סבו ואביו ברחוב וולפסון בשנת 1936. בני הדור הרביעי, בניו של אבי, ממשיכים לעבוד במסעדה, מבשלים ומגישים את הצלחות הגדושות לבאי המקום ומוזגים בירה במקצועיות של דור רביעי.

יעל בדיחי בת 47 מנטף שבדרך לירושלים היא מורה לשעבר, אם לחמישה בנים ובת שהפכה זמרת בגיל 35. היא מקבלת אורחים לערבי שירה וסיפורים בביתה, בנטף, ונודדת במקומות שונים בארץ עם שירים נוסטלגיים ועם סיפורים נוטפי הומור, שהיא מספרת באהבה ובחן ועם גיטרה. המחווה שלה לתל אביב כוללת שיקופיות החל משנת 1909, ובמהלך חמישים השנים הראשונות של תל אביב. היא מקריאה מכתבים אותנטיים מפולקלור העיר הראשונה. לדוגמה: תושבים מתלוננים במכתב למאיר דיזנגוף שנסע במכונית בין בשעת השלאף שטודה (שתיים עד ארבע אחר-הצהריים) והפריע את מנוחת השכנים בעיר הגנים והבתים הלבנים.

השירים "בחולות" וטיטינה הו טיטינה, שירי הנמל העברי הראשון, שירי פורים מימי העדלאידע שירים על חיזורים ואהבה מעוררים חיוכים מתמוגגים: "רינה, אני אוהב את השמים, רינה אני אוהב את הספסל, רינה, אני אוהב את סנדלייך, את אור עינייך, את ארנקך אשר נפל" (ככה חיזרו פעם). הקהל שהגיע כדי להתמוגג מהנוסטלגיה, ששתה בירה ואכל לשובע מטעמים מבית אימא, מצטרף לשירה. והקירות של אלימלך של רחוב וולפסון, ליד רחוב הרצל ששורדת 73 שנים, שמעו כבר לא מעט שירים, צחוקים וסיפורים הופכים ערב נוסף לפיסת היסטוריה אותנטית.

רק בעוד 100 שנה יהיו שוב חגיגות המאתיים הנוסטלגיות של תל אביב. אז תחליטו אם להיות נוסטלגיים או לא. יום הולדת מאה הוא עכשיו ולא יחזור עוד. זוהי הזדמנות להתרגש קצת ואל תתבכיינו, ש"די, נמאס כבר מהזכרונות הדביקים האלה על מאיר דיזנגוף, אברהם שלונסקי, אורי קיסרי, נתן אלתרמן, ביאליק, אלכסנדר פן, ברוך אגדתי, צינה דיזנגוף ואחרים". עם אבות מייסדים כאלה, העיר נשארת צעירה ומגניבה לנצח.