כשאופיר אקוניס, "פריק" של הטלוויזיה הלימודית, הבריז מבית הספר ביום שני בבוקר רק כדי לצפות בשידור החוזר של "רגע עם דודלי", הוא לא ידע איזה תהפוכות היא תעבור בשלושים השנים הבאות. גם אקוניס, כיום יושב-ראש ועדת הכלכלה של הכנסת, שמע את הקולות הקוראים לסגור את הערוץ, ובארוע השקה חגיגי לאתר האינטרנט החדש של הטלוויזיה שהתקיים השבוע, הצהיר על הבמה בקלוזנר 14 ברמת אביב כי לא יתן את ידו להפסקת השידורים.

לדעתו הצטרף בחבר-דיון על הבמה גם ד"ר שמשון שושני, שהצהיר קבל עם ועדה כי לא גדל על ברכי החינוכית. גם מנכ"ל משרד החינוך מודע לכך שהטלוויזיה החינוכית עולה ביוקר למשלם המיסים [80 מיליון(!!) שקל בשנה לפי הנתונים הרשמיים שמוסר משרד החינוך, 90 מיליון לפי שושני], ואינו מהסס לומר כי הוא קורא "להכפיל את הבזבוז".

מאז היה אקוניס דרדק ומאז התמנה שושני שוב למנכ"לות המשרד עברו הרבה מים בירדן, והערוץ המדובר השתנה לבלי היכר. כל קשר בין הטלוויזיה האיכותית של אז לזו של היום מקרי בהחלט. קשה להצביע בדיוק על הנקודה בה נהפך הערוץ הממומן מכספי משרד החינוך לניסיון חיקוי עלוב לבי-בי-סי. הערוץ, שבעבר היה משופע בתוכניות חינוכיות לילדים, עשה תפנית של 180 מעלות, ופונה כעת בעיקר לקהל היעד המבוגר יותר, שעליו כידוע לא חל חוק חינוך חובה.

בטקס ההשקה נראו על המסכים המון תוכניות מן העבר, ותוכניות ההווה הוצנעו. מנכ"ל החינוכית יפה ויגודסקי יודעת היטב כי מוטב היה להסתיר את ההווה ולהראות את העבר. אין כמו נוסטלגיה טובה להתרפק עליה כדי לעורר סנטימנטים חיוביים בקרב הקהל שנאסף, וכך ליצור עוד בעלי דעה שיתנגדו לסגירת הערוץ.

שירות קל למי שאינו נמנה על שברירי האחוז מצופי החינוכית. בתוכניות המשודרות היום אין בדל של זכר למה שהיה פעם. הלימודית של פעם נשארה זיכרון רחוק, שעכשיו מוצא את ביטויו באתר האינטרנט החדש. הקו השולט היום בערוץ הוא אקטואלי ופוליטי, וכך משולמות משכורות גבוהות לטאלנטים, כדי שימשכו את הקהל. בשמות ניתן למצוא את מיה בנגל, עמנואל רוזן, בן כספית, דן מרגלית, רינו צרור, קרן נויבך, דליק ווליניץ, אילון זרמון, גל גבאי, רודריגו גונזלס, טל גורדון, מיכל ינאי, יהורם גאון, טלי ליפקין-שחק ואחרים.