החקלאות הישראלית - מופת להתייעלות וחיסכון במים

בימים אלו של מצוקת מים קשה יש שמנסים לתלות את האחריות לכך על המגזר ההתיישבותי. חלקם חדורי טינה אישית לחקלאים, ורואים במשבר המים החמור הזדמנות לחבוט שוב במתיישבים.

אין עוול גדול מהניסיון להטיל את האשם במצב אליו הגענו על כתפי החקלאים. בעשורים האחרונים רשם המגזר החקלאי בישראל שיעור התייעלות שאין לו אח ורע באף מגזר אחר בארץ, וספק אם יש דוגמאות דומות בעולם.

מצער לראות שיש הקופצים על מקרים וסטיות חריגות כמוצאי שלל רב וממהרים להשמיץ עשרות אלפי אנשים ומשפחות ישרות דרך שעוסקות ביישוב הארץ וטיפוח החקלאות. התנהגות כזו של הכפשה והסתה נגד ציבור שלם בצורה כוללנית כשהיא מלווה בהשמצות, מזכירה ימים אפלים מההיסטוריה שכולנו מעדיפים לשכוח ומוטב להימנע מכך על-מנת לטובת העלאת רמת הדיון הציבורי בישראל.

אך לפני שני עשורים ניצול מי הקולחין לחקלאות היה אפסי והם זרמו באין מפריע לנחלים ולים תוך יצירת זיהום סביבתי. כיום, 400 מיליון קוב של מי קולחין מטוהרים משמשים להשקיית שדות, מטעים ופרדסים. החקלאות יכולה להרחיב את המעבר לקולחין ולנצל את מלוא הפוטנציאל שמגיע ל-730 מיליון קוב, אך החסם לכך נמצא במינהל מקרקעי ישראל ורשויות התכנון, שלא רק שאינם מקדמים בקצב הדרוש את הפרויקטים, אלא אף יוצרים מגבלות ללא פתרון, מבלי סיבה הנראית לעין.

לפני כ-20 שנה החקלאות הישראלית צרכה כ-1.3 מיליארד קוב של מים שפירים ואילו השנה מגיעה הקצאת המים לשפל של 350 מיליון קוב – חיסכון של 72%. בתקופה זו הייצור החקלאי הוכפל הודות להתייעלות, חידושים ושיפור הטכנולוגיה החקלאית, כמו גם גידול בביקוש לתוצרת חקלאית בישראל כתוצאה מגידול האוכלוסיה ועלייה ברמת החיים והגדלה משמעותית של היצוא.

מדובר בהתייעלות דרמטית שהושגה במאמץ מתמשך של חוקרים, מדריכים וחקלאים שמצאו אינסוף דרכים לצמצם את צריכת המים, מעבר למי קולחין ומים שוליים אחרים, ותעשיית מים ענפה שהתפתחה סביב החקלאות ומספקת תשתית ברמה מהמתקדמות בעולם.

עם זאת, תמונת המצב רחוקה מלהיות ורודה. החקלאים נדרשו לשלם את המחיר הכבד ביותר על משבר המים והפחיתו ב-100 מיליון קוב את הצריכה. אך בנס נמנע קיצוץ רחב יותר הודות לגל הגשמים בחלקו האחרון של החורף. הקיצוץ במים חייב צמצום של הייצור החקלאי, עקירת מטעים ופרדסים, פגיעה בהכנסות חקלאים ותשלום פיצויים על-ידי המדינה. זהו מצב שאינו טוב לאיש.

המרחב הכפרי אינו יכול להתקיים ללא מים. אי-אפשר להמשיך ביצור חקלאי בתנאים של אי ודאות כשחקלאי אינו יכול לדעת מה כמות המים שתעמוד לרשותו בעונה הבאה. עסק חקלאי כבר מזמן אינו משק משפחתי קטן שמנוהל בשעות הפנאי, אלא מפעל לכל דבר עם השקעות ענק וכך יש להתייחס אליו.

החקלאים בישראל מצפים מהממשלה להמשיך ביתר שאת במדיניות פיתוח מקורות מים לטווח הארוך, ולהגיע למיצוי מקסימלי של פוטנציאל מי הקולחין כדי שנצמצם ככל שניתן את התלות הרבה בכמות הגשמים.