נבואת החורבן

פרק א' בספר ישעיהו הוא אחד הידועים ביותר בתנ"ך, ורבים ודאי יאמרו גם אחד מן היפים שבהם. זוהי נבואת החורבן הקשה מכולן, וזהו גם אחד הנאומים המרשימים ביותר מבחינה רטורית שנאמרו אי פעם בשפה העברית. רטוריקה זו אינה מטרה אלא אמצעי, ויש לראות להיכן מכוון אותנו ישעיהו בדבריו.

נקל לדמיין את ישעיהו, בן למשפחת המלוכה, עומד ונושא את דבריו - אולי בבית המקדש או בסביבתו, אולי באחד משלוש הרגלים, בפני מאות ואלפי בני אדם. דומה שחכמי המסורה כבר רמזו לנו על מבנה הנאום, כאשר פיזרו בתוכו את הפסקאות הסתומות - אותן הפסקות הארוכות מנקודה אך הקצרות מפיסקה חדשה, המחלקות את הפרק למספר קטעים. ייתכן מאוד שבמקומות אלו עשה ישעיהו הפסקות דידקטיות קצרות, כדי להעלות את המתח והציפייה בקרב שומעיו.

לאחר פסוק א', המציג את הדובר וזמנו, אומר ישעיהו: "שִמעו שמים והאזיני ארץ, כי ה' דיבר: בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו; ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". זוהי הכרזה דרמטית, מעצם - התחלה מהסוף: דעו לכם, קהל המאזינים, שאתם בוגדים בה'. ואין זו סתם בגידה: "הוי, גוי חוטא, עם כֶּבֶד עוון, זֶרע מרֵעים, בנים משחיתים; עזבו את ה', ניאצו את קדוש ה', נזורו אחור" - שורה של חטאים כבדים מנשוא.

אך כאשר מצפים המאזינים לשמוע במה חטאו, מעדיף ישעיהו להנחית על ראשיהם מהלומה נוספת בדמות תיאור חי ומפורט של החורבן המתקרב: "כל ראש לחולי וכל לבב דווי. מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה... ארצכם שממה, עריכם שרופות אש", וכך הלאה עד פסוק ט'.

כאן מגיעה הפיסקה הסתומה הראשונה. ישעיהו עוצר, נותן לקהל לעכל את דבריו הקשים ויוצר ציפייה מתוחה: האם כעת יסביר במה חטאו? או שמא יסתבר שהחזות העתידה להם קשה עוד יותר? ישעיהו מעדיף לפתוח חזית נוספת - ואם אכן הוא ניצב ליד המקדש, דבריו נושאים אופי דרמטי במיוחד: "למה לי רוב זבחיכם? - יאמר ה' - שבעתי עולות אילים וחלב מריאים [=צאן מפוטם], ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לֵרָאוֹת פני - מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצרַי? לא תוסיפו הביא מנחת שווא... חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח... וּבְפָרִשְכֶם כפיכם - אעלים עינַי מכם; גם כי תרבו תפילה - אינני שומע". גם עבודת המקדש אינה רצויה לפני ה', גם תפילותיכם לא יעזרו.

מה הם החטאים?

רק כעת, בסוף פסוק ט"ו, מתייחס ישעיהו לראשונה לחטאים היוצרים מציאות איומה זו - אבל בשלוש מילים בלבד: "ידיכם דמים מָלֵאוּ". השומעים ודאי מצפים שיפרט ויסביר, אך ישעיהו עושה פניית פרסה - הראשונה מני רבות בנבואתו - ועובר לדבר במפתיע על הדרכים לתיקון המעוות: "רַחצו, הִזַכּוּ, הסירו רוע מעלליכם מנגד עינַי, חידלו הָרֵעַ. לימדו היטב, דירשו משפט, אשרו חמוֹץ [=החזירו את הגזול], שיפטו יתום, ריבו אלמנה". ושוב: פיסקה סתומה.

פסוק זה, פסוק י"ז, חשוב במיוחד, שכן מתוך הדרישה לתיקון - ניתן להבין מה מקולקל. אם צריך לתקן את המשפט, להחזיר רכוש גזול, לדון את היתומים והאלמנות - סימן שכל אלו אינם נעשים כעת. ועכשיו ניתן להבין את שלוש המילים הסתומות לכאורה שנאמרו קודם: "ידיכם דמים מלאו". הרי לנו, שבעיני ישעיהו - שורש הרע הוא במערכת משפט שאינה עושה את מלאכתה, שמבחינה בין עשיר לעני, וממילא מעניקה חופש פעולה לרוצחים.

הפסוקים הבאים (י"ח-כ') הם פיסקה בפני עצמה: חזרה על האפשרות לתקן את המעשים וליהנות מטוב הארץ, או לחילופין - "חרב תאֻכּלוּ כי ה' דיבר". ישעיהו מספיק שוב, אולי לוגם מעט מים, ועובר לפסוקים הידועים ביותר בפרק זה - תיאור מלא כאב של ירושלים, דורות אחדים לפני חורבן בית ראשון:

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה?! מְלֵאֲתי משפט, צדק ילין בה - ועתה מרצחים!" העיר שהתגאתה במערכת צדק מפוארת, היא כעת מושבם של מרצחים. ונשים לב: לא רוצחים - אלא מרצחים. אבן עזרא והגאון מווילנא אומרים שהכוונה לדיינים, המוציאים להורג אנשים חפים מפשע. ושמא הכוונה לרוצחים שכירים, למי שמלאכתם ברצח - ומיד נראה את חשיבותה של מילה זו.

ממערכת משפט מסואבת אנו מגיעים למערכת שלטון רקובה: "כספֵּך היה לסיגים [=רמייה במטבעות המכילים יותר נחושת מהמוצהר], סָבְאֶך מהול במים [=רמייה במשקאות החריפים הנמהלים במים]. שרַיִך סוררים וחברֵי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". דומה שלא צריך להסביר את הפסוק האחרון.

כעת לוקח ישעיהו נשימה ארוכה, הבאה לידי ביטוי בכך שלפנינו פיסקה פתוחה - הרווח הארוך ביותר הקיים בספרי הנביאים. הוא מבטיח ישועה ונחמה, אך בתנאי: "ואשיבה שופטַיִך כבראשונה ויועצַיִך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה ושָבֶיהָ בצדקה". הרי לנו המקבילה: אם החורבן ייגרם בשל מערכת משפט קלוקלת, הגאולה תבוא דרך מערכת משפט ישרת דרך.

מערכת של עשירים

כאן מסתיים הקטע שקראנו בהפטרת השבת שעברה, אך לפרק א' יש עוד כמה פסוקים. פסוקים כ"ח-כ"ט הם החשובים שבהם: "ושבר פושעים וחטאים יחדיו, ועוזבי ה' יִכְלוּ. כי יבושו מֵאֵילים אשר חמדתם, ותחפרו מהַגַנות אשר בחרתם". אומר רש"י, שבשני פסוקים אלו מתייחס ישעיהו לעובדי האלילים, המקיימים את פולחנם מתחת לעצים ועל הגגות.

ואנו תמהים: הרי למדנו מפי חז"ל, שבית המקדש הראשון חרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. והנה אנו רואים, שבפיו של הנביא הראשון שניבא על החורבן, שפיכות הדמים נזכרת רק בדרך אגב, העבודה הזרה נזכרת במאוחר, גילוי העריות לא נזכר כלל - ואת המקום המרכזי תופס הריקבון במערכת המשפט. הכיצד?

התשובה מצויה בגוף השאלה. מערכת המשפט שמתאר ישעיהו, בנויה כולה לטובת העשירים. היא מוכנה לדון רק בעניינים שביניהם ומשרתת רק אותם; היא מבוססת על שוחד ושלמונים; ליתומים ולאלמנות אין כל סיכוי להיעזר בה, קל וחומר - לזכות בהגנתה.
שלושת החטאים החמורים המביאים לחורבן, הם חטאים של עושר.

ידועה אמרתו של הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק א'), ולפיה ניסיון העושר גדול מניסיון העוני. הסיבה היא, שלעני אין אמצעים כדי לחטוא, בעוד העשיר יכול להרשות לעצמו את החטא. וכך גם בענייננו. עבודה זרה עולה יותר מאשר עבודת ה'; את ה' ניתן לעבוד בכל מקום ובכל זמן, מתוך הלב ובלי כל הוצאה, בעוד עבודה זרה מצריכה פסלים ופולחן. גילוי עריות, שהוא לא רק טאבו דתי אלא גם טאבו חברתי (ואפילו כאשר מדובר באשת איש), מחייב אמצעי הסתרה והתייחדות. ואילו לגבי שפיכות הדמים - כבר אמרנו שישעיהו מדבר על רוצחים שכירים, והללו ודאי משרתים את מי שהפרוטה מצויה בכיסו.

עשירי ירושלים לפני החורבן יכלו להרשות לעצמם את החטאים הללו, משום שמערכת המשפט ואכיפת החוק שירתה רק אותם. איש לא מנע מהם לגזול ולחמוס, משום שלאיש לא היה סיכוי מולם בבית המשפט. כך צברו את הונם שאיפשר להם לבצע עבירות חמורות יותר ויותר. איש לא העמיד אותם לדין על עבירות אלו, משום שהשופטים היו נתונים בכיסם. ממילא, רקבון מערכת המשפט הוא הגורם הישיר לחורבן - ולכן עליו שם ישעיהו את הדגש.

עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים - אלו הם התסמינים. זהו החום הגבוה, הנמק בבשר, הזיהום באיברים הפנימיים. אך זו אינה המחלה. החיידק הטורף הוא מערכת המשפט המסואבת מן השורש, הרקובה עד היסוד. כדי לרפא את הגוף, יש לחסל את החיידק. הגאולה לא תבוא בטרם תשוקם מערכת המשפט ותחזור להיות מערכת של צדק.