תקופה ארוכה נמנעתי מלהתייחס לנושא המדובר של 'שיטת ה
שקשוקה'. סברתי כי עיתונאות חוקרת גם אם היא אינה מושלמת לפעמים, היא חיונית מסיבות רבות. העיקריות שבהן - שמירה על הדמוקרטיה ועל איכות השלטון, ואסור לשפוך את המים המלוכלכים עם התינוק. אך ככל שחלף הזמן הבנתי כי הכיוון וההיקף של ה'הייפ' שאופף את שיטת השקשוקה יותר משהם מקדמים את העיתונאות החוקרת הם גורמים לה עוול, ובסופו של דבר שופכים את התינוק ומשאירים רק את המים המלוכלכים. אינני נוקט עמדה בשאלה האם האחים עופר טהורים וזכים או שיש בהם רבב כלשהו. אני רק קובע כי
הסרט שהכין מיקי רוזנטל אינו מוכיח דבר, ובכך הוא מוציא שם רע לעיתונות החוקרת, ומעודד עיתונאים נוספים לפעול באופן פרובוקטיבי, אך חסר תועלת. המבחן שלי, שעל-פיו אני מוציא את המסקנה הזו, הוא מבחן התוצאה.
כאשר עיתונאי חוקר, ויהיה זה מרדכי גילת, או אריה אבנרי, או יואב יצחק, או רפי גינת, או אמנון לוי, או רבים אחרים (אני לא מזכיר את שמם כדי להתחנף, אלא כדי להתברך בכך שיש לא מעטים) מסיימים תחקיר מסוים, חומרי התחקיר הזה משמשים את המשטרה, או את מבקר המדינה, או את היועץ המשפטי לממשלה, או לפחות את הממונה על ההגבלים או המועצה לצרכנות. במקרה של "התחקיר" דנן, אין אף ממצא שמישהו מהגופים הללו יכול לעשות בו שימוש. יתרה מכך, אחד "הממצאים" בתחקיר הוא החלטה חלוטה וסופית של בג"צ הקובעת בשורה התחתונה שלא נעשתה כל עבירה.
אין פלא שזהו המצב. חלקו הארי של הסרט כולל את האנימציה, את ההיסטוריה המשפחתית של משפחת רוזנטל בעבר, את הסאגה המשפחתית של ההווה, ובעיקר את ניסיונות הסרק של מר רוזנטל לראיין אנשים שונים ומשונים. ככה אי-אפשר לבסס שום ראיה. ככל הידוע לי, אין עדיין חוק המחייב כל אדם להתראיין אצל כל עיתונאי שחפץ לראיין אותו. העובדה שכל-כך הרבה אנשים סירבו להתראיין אצל האדון רוזנטל אינה מוכיחה דבר מלבד העובדה, שכנראה לפחות בעיניהם, מיקי הוא אדם מאוס (במובן העברי של המילה, לא האנגלי). בכלל, הרדיפה אחרי אנשים תוך ניסיון לדחוף מיקרופון לפיהם שייך לז'אנר של תוכניות הריאליטי, ואין לו מקום בתחקיר רציני. אגב, את הדעה שלי על יוצרי תוכניות ריאליטי לא ניתן להעלות על הכתב כי יהיו מי שעלולים לפרש אותה בטעות כהסתה לרצח.
בסופו של דבר, גם אם אותם אנשים היו מתראיינים, ספק אם היו מספקים לו איזושהי הוכחה חותכת לטענותיו דווקא במהלך הראיון. השגת הראיות היא מהות תפקידו של עיתונאי חוקר, ואם הוא תלוי לשם כך ברצונם הטוב של נחקריו, כדאי שימצא מקצוע אחר.
גם כאשר הוא דן כבר בנושא רב-חשיבות שאמורה להיות לו השפעה על כולנו - זיהום האוויר ברמת חובב ובמפרץ חיפה - הוא אינו מתרכז בראיות המתבקשות כמו עובדות סטטיסטיות בדוקות לאורך זמן בתקופה הרלוונטית, שלטענתו במשדר בעקבות הקרנת הסרט דווקא היו לו, והוא אינו עוסק במדידות מסודרות של התופעה. כל שיש לו להראות לנו הם בדואי תמוה שהרלוונטיות שלו לנושא הועמדה בספק על-ידי סרטם של האחים עופר, ושכנים נזעקים, שעם כל הסימפטיה אליהם, אינם מצביעים על שום קשר ודאי לנושא הנדון. גם צילום מפעלם של האחים עופר באירופה, אינו מוכיח דבר מלבד את העובדה הידועה שבאירופה יש יותר נהרות וצמחייה מאשר בנגב, וייתכן גם שהתקנים האירופים מחמירים יותר, אך למה זה קשור דווקא לאחים עופר, לא ברור. לאחר שהוא לא הוכיח מעל לכל ספק, לטעמי, את הטענות הללו, הוא הסתפק בהצהרה שכבר יש יותר מדי חומר ולכן אין צורך להזכיר גם את הקישון. אדרבה, אם דווקא לגבי הקישון היה לו חומר מוכח, היה עליו להביא אותו, ולא להשחית את מרבית הסרט על רדיפות סרק אחר מי שאינם מוכנים להתראיין על-ידו.
למרות זאת, אינני מוציא מכלל אפשרות שאיזו מן הטענות המועלות בסרט הנ"ל אולי נכונה, אך אני לפחות התקשיתי למצוא את "האקדח המעשן" בסרט המהולל הזה.
נשאלת השאלה, מדוע אם כך טרח מיקי רוזנטל ליצור את הסרט הזה. רמז לכך אפשר למצוא בתחילת סרטו בקטע העוסק בביוגרפיה שלו. זוכרים את האחד במאי? זוכרים את שנאתו העזה לבורגנים? המסקנה המתבקשת היא, כי מבחינתו של מיקי רוזנטל, כל העשירים הם מושחתים, ובכוח כספם הם יכולים להשחית את כולם, כולל כנראה גם את בית המשפט העליון שפסק כזכור לטובתם. לכך לא יעזור גם פתרון פשוט כמו תקופת צינון לעובדי מדינה בכירים. האידיליה של מיקי רוזנטל היא כשהכל חוזר לבעלות המדינה, ואל תבלבלו אותו עם העובדה שמרבית הנזק למפרץ חיפה, לקישון ולרמת חובב נגרם דווקא בתקופת הבעלות של המדינה, שעליה כידוע אין מי שיפקח. לפתרון של מיקי רוזנטל קוראים 'קומוניזם', ועל הצלחתו יעידו השגשוג של צפון קוריאה וקובה. אבל זה כבר נושא לסוג אחר של סרט.
