עמוס קינן היה אוקסימורון חי, דבר והיפוכו באישיות ובנשמה אחת. מאוד מקומי, ארצישראלי בנפשו ובציוריו - ים, שמים, דקלים, מרחבים ודמויות שמתכתבות באינטימיות נוחה עם תושבי הקמרונים והפרדסים של נחום גוטמן. פסלי-החיות שלו כבדים במיתוסים שהן נושאות על גבן. הוא עמד באומץ, הן כאוצר הראשי של מוזיאון תפן והן כיוצר פעיל - מול חשמני ה"ותיקן" של הממסד האמנותי - מגזינים, גלריות מסויימות, מוזיאונים - שעיניהם היו נשואות למנהטן, למרכזי "רוח הזמן" הגרמני, ל"אמנות הענייה", מאיטליה כנגד כל מיני "לוקליזמים".
סיוטים ועוד סיוטים
התיאטרון שלו, לעומת זאת, הוא אזרח-העולם, מביס בעליל את כל גרביטציה מקומית, שכל-כך מאפיינת את יצירתו הפלסטית, ומרחף ללא שורשים נראים של זמן ומקום. הספרות שלו היא לופ אינטימי מסויט סביב עצמו. סיוטי-עבר וסיוטי-עתיד. "בדרך לעין חרוד" הוא מעין מקבילה ישראלית ל-"1984" ול"חוות החיות". חזון קשה של חורבן הדמוקרטיה הישראלית, שסבור, בתמימות, שדווקא התנועה הקיבוצית - המתגלמת בעין חרוד - תהיה הנקודה הארכימדית, שתהיה המבצר האחרון של התנגדות לדיקטטורה הצבאית הישראלית ואולי גם לנצח אותה. עמוס, במהותו, היה "גרילה" עירונית - אבל האמין, לשווא בהוכחה היסטורית, שדווקא מהקולקטיב הסוציאליסטי הזה תצמח הטובה. הוא לא ידע, בעודו רכון על מקלדתו, שבאותה שעה בה סלל את נתיב התקווה לעין חרוד, בתנועה הקיבוצית כבר עסקו בענייני הפרטה והתברגנות. אולי ידע, אבל לא האמין. ואולי האמין שהאנשים הללו יכניסו, ברגע הנכון, את ידית המהלכים לגומחת הרוורס.
סיוטי העבר שלו היו כבר מובנים יותר - ומובנים עוד יותר למקרא "על דעת עצמו", ביוגרפיה מעולה של עמוס, כפי שנכתבה בידי רעייתו, נורית גרץ. ספר של חשבון ונפש, תעודה אמיצה אך אוהבת. כאיש לח"י בירושלים, במלחמת השחרור ולפניה, הוא מצטייר כסמוראי-סולן, שקטל נפשות רבות, לא תמיד במצבים של לוחמה פעילה - ולא כולם גברים-חיילים - במו אקדחו. תערובת של זמן מצטבר וזכרונות מדממים אינה צריכה להפתיע בכמות ובעומק הסיוטים שזועקים מתוך ספריו ואולי גם מתוך התנהלותו הקשה, האלימה לעיתים קרובות, כצרכן כבד של אלכוהול, לאורך רוב שנותיו הבוגרות.
כתיבה פוליטית
לא מן הנמנע, שיתברר, בממד ההיסטורי, שכתיבתו הפובליציסטית הייתה המרכזית בחייו ודווקא זו, שמגיעה לעינינו על נייר-עיתון פשוט, דווקא במדיום הכאילו זמני הזה - לפני שעוטפים בו את הדגים - ייזכר. בעודו איש צעיר מאוד, ב"עוזי ושות'", המציא עברית חדשה, צברית, חדה כתער, צולפת בעין אינדיבידואלית, אנטי-מליצית, חושפת פינות אפלות, מאתגרת את מה שהתיימר להיות קול קולקטיבי - לשון "אנחנו" - של בני דורו וגילו, יוצרי דור הפלמ"ח. אגב, קינן הגיע ללח"י אחרי שנדחה על-ידי גייסי הפלמ"ח בגלל מה שהם כינו "בעיות עיניים". הכתיבה - תמיד במסגרת של טור אישי - שנים רבות ב"העולם הזה" ולאחר מכן בידיעות אחרונות - הייתה בעיקרה פוליטית.
אחרי שחדל להאמין במהפכות אלימות - ע"ע הניסיון (הכושל) לחסל בדינמיט את השר הדתי שביקש להכתיב לנו את סגנון מנוחת השבת באמצעות חוק יזום - הקדיש את המקלדת הז'ורנליסטית שלו בעיקר לנושא האמונה בהיתכנות השלום בינינו ובין הפלשתינים. אופוזיציונר בעל אמונה. אגב, עוד כילד בשומר הצעיר היה אופוזיציונר לסביבתו. קינן היה ארצי, ישיר - ובמסתבר גם מזאנתרופ ואנטיפאט - בתנועה, שריחפה, לאוו-דווקא לטובתה, בחללים הרחבים שבין סטאלין לפרויד, בין מארכס-לנין ליערי-חזן. גם נטישתו את התיכון לטובת עבודה במוסך, הייתה אקט של מחאה כלפי הסביבה השמוצניקית של "נוער לומד". המשך של אותו סוג של אנטי מתריס היה, כנראה גם ההתגייסות ללח"י.
אהבה לצרפתיות
ביממה האחרונה, מציינים הנקרולוגים את ה"כנעניות" של קינן. האמת: הוא היה קשור מאוד למקום הזה, לנופיו ולתרבות הייחודית שנוצרת ככאן בעברית המופלאה הזאת שכולנו כל-כך אוהבים (לא מעט בזכותו). אבל, גם אם האמין ונתן סימנים מבדילים ב"דמותו של הצבר" - הוא לא קיבל את תורתו של יונתן רטוש שגרסה השתלטות של "האומה העברית" על המרחב שבין הפרת לנילוס תוך גיור כל האוכלוסיות האחרות. ההפך: יחד עם מרכיבים אחרים בחברה הישראלית, האמין בפתרון של שלום, באפשרות הפשרה ההוגנת, בין ישראל לפלשתין. התקומם, כאיש מילואים, כאשר התברר לו, למחרת מלחמת ששת הימים, על מחיקת שלושה כפרים ערביים ליד לטרון כתוצאה מהחלטה שרירותית של משה דיין. עוד קודם, הוא היה בשורת המפגינים הראשונה במחאות נגד הפקעות שטחים במקומות שונים, בזמנים שונים. גם כאשר זה היה מסוכן מבחינת החוק הישראלי, נפגש קינן עם אישים פלשתינים שונים.
ואחזור לרגע לזווית אחרת באישיות הקליידוסקופית הזאת. ה"מקומיות" שלו - הפוליטית, התרבותית, הרוחנית, הרגשית - לא מנעה ממנו לקיים יחסי פילגשות מספקים עם תרבויות אחרות, בעיקר עם זו הצרפתית. הוא אהב את צרפת אהבה סימביוטית - שירה, אמנות, אוכל, יין, נשים, פריז - ושר לה בכל הכלים שידע.
מאבקי צנזורה
היצירה התיאטרונית שלו, שעיקרה נכתב בשנותיו הצעירות, מתייחסת, אם נכליל, לזרם שנקרא בשעתו "תיאטרון חוסר הקומוניקציה". השמות הבולטים: יונסקו, אדמוב, פינטר, בקט, אראבאל, הנדקה, מנושקין ואחרים. תיאטראות - אוואנגארד, שפעלו בחללים אקראיים, לפעמים בתי קפה. תיאטרון שנשא דגלים מהפכניים במרכיבים כמו ארגון מחדש של החלל התיאטרוני (כולל מחיקת אולם התיאטרון הפרונטלי, או פיזור של העלילה לא רק על בימה אחת), מחזאות שאינה מתחייבת ל"מובנות" ובהירות עלילתית. תיאטרון בעל אופי קבוצתי. ברוח הערכים הללו, כתב קינן את "האריה" "דינוזאורים","הבלון" - שהוצגו, בהצלחה לא קטנה, על בימות שונות בפריז - בעיקר במקומות בעלי איפיון אוואנגארדי. נסיונו של הבימאי מיכאל אלמז להעלות ב"זירה", תיאטרונו בתל אביב של שנות ה-50', את "האריה" היה כשלון חרוץ. "חברים מספרים על ישו" - נדמה לי (ללא התחייבות) המחזה היחיד שלו שנכתב בארץ - נשא יותר את החותם של קינן המקומי, הפוליטי, ועדות לכך, המאבקים הנצזוריאליים, שהוא נתון בהם עד עצם הימים הללו.
מתוך יצירתו הקולנועית אני רוצה לציין בעיקר את "חור בלבנה" - כתיבה וקונספט - סרט אנארכיסטי, גיבורים שמעשיהם ומחדליהם הלא מנומקים אינם מתיימרים להגיד שום דבר מלבד את המעשים עצמם, את גדולתה של הסצינה. נון-סנס פרוע ונפלא. כמובן - הרבה מוקדמת לזמנה. אגב, "חור בלבנה", יצירה בת ארבעים-פלוס, מוצגת תדיר במיטב הסינמאטיקים בעולם הגדול. אני גם מעיז לומר, שזו גם המורשת היחידה, שאורי זוהר, כיוצר קולנועי חשוב, יותיר אחריו.
בקיר היצירה הישראלית
עמוס קינן הלך לעולמו השבוע. מהפכן וז'וליק. אם תוסר הלבנה שעליה חרוט שמו של קינן מכותל היצירה הישראלית - הקיר לא ייפול. אבל בוודאות ירעד. ובעצם, עצם העברית שבה נכתבה רשימה זו היא חלק מלבנה חיונית זו. המחבר חש חוב של תודה לעמוס גם על כך.
מעניין אם יש ראגו, צלי בנוסח בורגונדיה, יין סנט-אמיליון, תריסר צדפות על קרח, ואולי גם שוקרוט מהביל במקום שאליו הוא הולך.
ומילה אחרונה: אביו, יוצא גדוד העבודה, שר בהזדהות עצומה, את ה"אינטרנציונל", ואילו בתו, רונה, שרה, בערב מוקדש לאביה, את "חיילים אלמונים", המנון הלח"י. אני מטיל ספק אם עמוס קינן היה קופץ היום לדום לצלילי כל אחד משני ההמנונים הללו, ביחד או לחוד.