כבוד הרב מרן עובדיה יוסף שליט"א,
מדי שבוע נושא כבודו דרשה המעצבת את דרכם של רבים. מסייעת להם לגבש הליכות חיים. מכניסה אותם בנועם לעולמה של תורה. גלשתי והאזנתי באתר המביא את דרשות מוצאי שבת של כבודו ומצאתי בהן הוראה על הקפדה יתרה וזהירה ביחסים שבין אדם לחברו. שיהיה אדם זהיר בהם מאוד. ויורשה לי אם כן לכתוב כאן על אחד הרגעים המעצבים בחיי כעיתונאי וכאזרח בארץ מרובת קרעים שבין אדם לחברו. אני עושה זאת כהקדמה לבקשה.
באתי אל עורך משכמו ומעלה ושמו אדם ברוך והוא איננו עוד בין החיים. ביקשתי ממנו אישור לניסיון לבקר רוצח בכלאו. לראיין את יונה אברושמי רוצחו של אמיל גרינצוויג ז"ל. אמרתי כי אני רוצה לראיין את אברושמי - האיש שרצח צעיר רודף שלום בחורף 1983 - רק מפני שהוא ואלה שצעדו לידו חשבו אחרת.
בימיי כסטודנט למשפטים למדתי כבר בשנה הראשונה ללימודיי על הר הצופים את ההבדל שבין המחשבה הפלילית לבין המעשה הפלילי. את הנפקות המשמעותית שבמעבר בין זאת לזה. ורציתי להבין וללמוד מפיו של רוצח את הרגע בו החליט לבצע פעולה אלימה. את הרקע. את המניע. את המעבר ממחשבה של שנאה לאלה שאמרו לו כי הם בוגדים בעמם - למעשה פלילי קטלני.
לאחר החלפת מסרים בדרכים עקיפות עם אברושמי - ובהסכמתו - נכנסתי לכלא והראיון התבצע ופורסם במגזין "7 ימים" של ידיעות אחרונות. יצאתי מן השיחה עם ידיעה מוחלטת כי הרגע בו התגבשה באברושמי החלטה לקום ולעשות מעשה שלא ייעשה היה הרגע בו שמע נאום פוליטי אחד יותר מדי בגנות אנשי "שלום עכשיו". נראה היה לו כי הוא נקרא, אישית, אל הדגל. כי אין להסתפק עוד במילים מבלי לנסות להוציא גזר דין לא כתוב אל הפועל. אברושמי שמע מפי אלה שהוא ראה בהם סמכות מילים שהפכו את אנשי "שלום עכשיו" - לאחרים. למותרים לפגיעה. לא הייתי זקוק עוד להוכחות לכך שמילים יכולות להרוג. בשנים שבאו לאחר מכן נמצאו לנו - לעומק צערנו - הוכחות נוספות.
האם לא תאמר בדרשתך השבועית לצאן מרעיתך ובעיקר לחברי הכנסת של שס, שאת רובם אני מכיר ומוקיר, כי תהיה אשר תהיה דעתך ודעתם על אנשים שנטייתם המינית אחרת - בל יהין איש ירא שמים בקהל ישראל להרים את ידו ולפגוע באחרים אלה בכבודם, בנפשם או ברכושם. ואין אני רומז חלילה מבלי דעת על זהותו של הרוצח. ואלה דברים ברורים בעניין שבין אדם לחברו שאינם צריכים ראיה. ואף חילוני מובהק שכמוני יודע זאת. ואם כן, מה יועילו דברים מפי כבוד הרב? וסבור אני כי אם יש מילים שעלולות להרוג, יש מילים שיכולות להציל חיים.
|
|
|
מירב ארלוזורוב קובלת בדה מרקר על אלה השופעים רחמים על הסודנים. והיא מוסיפה ושואלת ופוסקת כך: "כולם מרחמים על הסודנים, איש אינו מרחם על האתיופים - שיכלו לעבוד במקומם".
האם הכוונה לתפישת ג'ובים מבוקשים באקדמיה? למצב מקוצץ השעות הנוספות בשירות הציבורי? למפוטרי היי-טק? לא. הכוונה היא לעבודות השחורות מאוד המאופיינות על-פי הכתבה בכך שהן מיועדות בעיקר לשחורים.
ומוטב לאתיופים העניים ולילדיהם, כותבת ארלוזורוב, כי האתיופים (השחורים שלנו ח.ש.) יעשו אותן במקום שייעשו על-ידי העובדים הזרים הסודנים (שחורים אחרים ח.ש.).
וחייב אני להודות כי מפלס הרגישות שלי לזיהוי מיידי של צבע עור ועבודות בתחתית הסולם עולה בהדרגה. גבר עוד יותר למן הרגע בו שמעתי כיצד צעיר ישראלי מורה בפטרונות לעיתונאית בכירה בת העדה האתיופית לפנות כלים משולחן הצהריים במסעדה במלון באילת מפני שהיא - שחורת העור - לא נתפשה בעיניו כמי שיכולה להיות אשת תקשורת כאחרים בסביבתה.
ומה מקומם אותי - בכל הכבוד - במשפטים כגון אלה? אולי הנימה המשתמעת לפיה בני עדה אחרת הם "עובדים טבעיים" של מלאכות חוטבי עצים ושואבי מים. ואם טעיתי בכוונת הכותבת - ועל-פי השיעור שלמדתי בפס רחב מפי הרב עובדיה יוסף - הריני מתנצל מראש כמי שנזהר מאוד ביחסי אדם וחברו או חברתו.
|
|
| תאריך: |
06/08/2009
|
|
|
עודכן: |
06/08/2009
|
|
|
תפוס כינוי יחודי
