הבעיה עם תא"ל
עימאד פארס שהתפטר משורות צה"ל איננה רק השקר ש"מכר" לממונים עליו; הבעיה שלו היא שיקול דעת לקוי או במילים פשוטות: חוסר שיקול דעת.
אני מנסה להיכנס לתהליכי החשיבה שעברו במוחו של
"הלוחם המהולל" כפי שמגדירים אותו גורמים צבאיים עלומי-שם, והתמונה המצטיירת בעיניי, על-פי הפרטים שפורסמו בתקשורת, היא זו: עימאד פארס הפר את הוראות הצבא בשעה שאיפשר לאשתו לנהוג ברכב הליסינג שהעמיד לרשותו צה"ל, מבלי שהוא ישב לצידה כפי שקובעות התקנות. אשתו של התא"ל הייתה מעורבת בתאונה. אילו הפעיל עימאד פארס שיקול דעת נבון היה ממהר להודיע לממונים עליו, כי עבר עבירה וכי הוא נוטל על עצמו את כל מלוא האחריות. סביר מאוד להניח כי כל הפרשה הייתה מסתיימת בנזיפה, או אולי בהערה פיקודית, ותא"ל פארס היה ממשיך לשרת בצה"ל, ואולי אף זוכה, ביום מן הימים, לעלות לדרגת אלוף.
אבל, על-פי תוצאות המעשה, שיקול דעתו של פארס אמר, להערכתי, כך: אם אדווח לחברת הביטוח משהו המתקרב לאמת, כמו, למשל, שאני ישבתי ליד רעייתי בשעה שנהגה, לא ייגרם נזק לאיש ואני אצא נקי מכל העניין. ואולי גם חשב פארס מחשבה "יצירתית", שקשה מאוד לשלול אותה, בנוסח "מי בכלל יעלה על הסיפור הזה". על פניו נראה כי בהלך החשיבה הזו הגיעה עימד פארס להחלטה לייצר אמת שקרית ולדווח עליה כאילו הייתה אמת. לצערו של פארס, הגיע המידע לידיעתו של עיתונאי שהעביר שאילתה לדובר צה"ל. בשלב זה כבר אי-אפשר היה להסתיר את האמת וגם לא את השקר, ופארס הגיע למסקנה הבלתי נמנעת כי אין לו ברירה אלא להתוודות ולהודות באמת המרה - "שיקרתי". זה היה הצעד ההגיוני היחיד בכל הפרשה, אף אם המדובר בצעד שאין מנוס ממנו ושעם תוצאותיו יצטרך עימאד פארס להתמודד כל ימי חייו הנותרים.
אינני יודע מה בדיוק נאמר בשיחה המשולשת בין הרמטכ"ל
גבי אשכנזי, אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט ותא"ל עימאד פארס. בעיקרון אין זה משנה אם הרמטכ"ל והאלוף הראו לפארס רק דרך אחת - החוצה, או שפארס הגיע אל המסקנה הבלתי נמנעת בכוחות עצמו. כך או כך, טוב עשה הרמטכ"ל שהחליט מה שהחליט וקטע את הקריירה של תא"ל פארס. טוב עשה - לא בגלל שתפס את הקצין הבכיר בשקר, אלא כיוון שאין זה ראוי להעסיק בצה"ל מפקד קרבי בכיר ששיקול דעתו, שאמור להיות רציונאלי ומאוזן, הינו שגוי כל-כך, חסר היגיון כל-כך.
עימאד פארס מול המראה
עם צאתו מן הצבא בוודאי יתחיל עימאד פארס לבחון בזכוכית מגדלת את כל התהליך שבסופו מצא את עצמו מסולק מן הצבא. תחילה ראוי לו לבדוק את השלב הידוע רק לו ולאשתו. האם אשתו היא זו שהפצירה בו, שידלה אותו, התחננה בפניו, שיאפשר לה להשתמש ברכב האסור, בשעה שידעה, קרוב לוודאי, שהשימוש הפרטי ברכב הצמוד נאסר. אחר-כך חייב פארס לשאול את עצמו - מדוע נעתר לרעייתו והעמיד את המכונית לשימושה הפרטי, בשעה שהוא יודע בבירור כי הוא עובר על הוראות הצבא. ולבסוף - חייב פארס לשאול את עצמו מדוע דווקא הוא, המקפיד על קלה כחמורה בכל מה שנוגע למוסר הלחימה, למשמעת הצבאית, החליט, ללא כל שיקול דעת ראוי, שמותר לו לעגל פינות ולהפר את ההוראה המפורשת.
כיוון שאת הנעשה אי-אפשר להשיב, סביר להניח כי הכעס האישי של פארס ימצא לעצמו נתיבי הטלת אשמה, מוצדקים או שגויים, שלא ממין העניין. על-פי שיקול הדעת הלקוי שלו, לא אתפלא אם במקום לכעוס על עצמו, יתחיל עימאד פארס לחשוב, בינו לבינו, כי בעצם אשתו היא האשמה בכל מה שקרה לו. ומכאן ועד למריבת אוהבים מתמשכת לא רחוקה הדרך.
במצב הנוכחי עדיף לעימאד פארס להביט במראה, לבחון את מראה דמותו בעיניים מציאותיות, ולומר לעצמו: אין לי על מי להלין אלא על עצמי. ואולי אמירה מן הסוג הזה תסייע לו לשפר את שיקול דעתו להמשך הקריירה שלו, תהיה מה שתהיה.
