כשהחתולה קפצה על השיש

רק ברחוב אגריפס אפשר למצוא חנות בגדים שנקראת "חצאית המנשה", על שם חצי שבט המנשה שישב מעבר מזה לירדן; רק בו אפשר לראות מקבץ צפוף של חנויות מזל וכוכי הגרלות, שבהם משקיעים סבלים קשי יום את מעותיהם האחרונות כדי לזכות סוף סוף בפרס הגדול; רק בחנויות המשקאות באגריפס אפשר עוד להשיג עראק "שני איילות" וקוניאק "שטוק 84"; רק באגריפס פינת רחוב מחנה יהודה אפשר לאכול פלאפל אצל האחים לוי, שידיהם מתעופפות במהירות עצומה כשהם ממלאים לך את הפיתה, בעוד ילד חרוץ שעוזר להם לוקח את התשלום ונותן לך עודף מדויק תוך שניות; ובסמוך אפשר לקנות לחם של נבטי חיטה ב"בחירה הטבעית"; פיתה עשתנור (ולא לאפה כפי שקוראים לה ביפו) אצל האחים חבה; להריח את הבצל המיטגן כבר מעשר בבוקר על הפלאנצ'ה של סטקיית חצות, שבה המציאו את המעורב הירושלמי; להיכנס רגע לרחוב השקמה, שבו התחיל רמי לוי את שיווק השקמה שלו בחנות שבה מוכרים עד היום אבקות כביסה וחומרי ניקוי; לעבור ליד רחמו המקורי, לחזור לאגריפס ולרדת מעבר לכוך של הפחח הזקן שעושה משפכים לגינות, עד פינת רחוב בכר, מקום שבו נמצאת בצד אחד מסעדת סימה ובצד האחר חנות החומוס, הפול, הבורגול, האורז, הבוטנים והאגוזים – כולם לא קלויים כמובן – של שחר.

ובדיוק שם, אצל שחר, אני רואה ביום חמישי האחרון את חברי מימי המסיבות בסורמללו והסרטים באדיסון, עזרא יחזקאל, שנעלם מירושלים לפני שנים. מתחבקים, טופחים על הכתף, ואני רואה שהוא אומנם נעשה בעל בשר, תסרוקתו השתנתה באופן מוזר, שיערו כאילו צבוע, לגופו הרחב חולצת טריקו יוקרתית שכמותה לא רואים בארץ, לגרגרותיו שהשמינו גורמה כבד מזהב אמיתי, וכולו שאנן ובוטח בעצמו, אבל העיקר שזהו אותו עזרא יחזקאל, שהיה דוהר פעם בימי שישי אחרי הצהריים בהרי ירושלים על אופנוע אינדיאן, שחלקים ממנו היו נושרים בזמן הקפיצות מעל תעלות וערוצים.

ובעוד שחר ושני בניו מכניסים בשבילו 10 (!) קילו גרגרי חומוס לבן, גדול וקשה לעשרים שקיות של חצי קילו כל אחת (כדי שיהיה לו קל לסדר את השקיות במזוודות בין הבגדים, כך הוא מסביר), הוא מספר לי שהוא חי בקווינס שבניו-יורק סיטי ויש לו חברת הסעות חאפרית, שמובילה ישראלים העירה משדות התעופה ג'יי.אף.קיי וניו-ארק ובחזרה. הלילה הוא טס, כך הוא אומר, באל-על, וזהבה אשתו, שאותה אני זוכר כבתו של מוכר ירקות פרסי בשוק הבוכרים, לא תיתן לו להיכנס הביתה בלי החומוס.

"אם אני לא מביא חומוס היא מפדוחה שבועיים", הוא אומר.

זהבה מבשלת את הגרגרים בסירים גדולים, מקפיאה את החומוס המבושל ומגישה אותו כאטרקציה לחברים אכולי געגועים לישראל במנות הקטנות והולכות ככל שהמקפיאים שלה מתרוקנים, עד שמישהו מבני המשפחה שוב נוסע לארץ ומביא מטען חומוס חדש.

"ומה איתך", שואל עזרא, "מה אתה עושה?"

"כותב טור באינטרנט על ענייני לשון".

עזרא רק מניע בראשו בתימהון קל, אך כחבר טוב אינו אומר דבר ועובר, מעשה בעל בית, בחנות כולה, תוחב ידו לשקים הפתוחים, טועם מפה, ממשש שם, ומחליט לקחת גם חמישה קילו פול ירוק עם קליפה (בעשר שקיות של חצי קילו), שאותו, כך הוא מסביר לי, זהבה מכינה בדיוק כמו את החומוס ויוצא מעדן. שחר ובניו מכניסים את כל שלושים השקיות הקטנות לארבע שקיות גדולות ועזרא אומר לי:

"בוא תעזור לי להוזיז את השקיות לאוטו, ואז נלך לאכול משהו".
ברחוב חונה המכונית השכורה שלקח בלוד כשנחת שבוע קודם.
"אוטו חדש לגמרי", הוא אומר לי בעוד אנו מניחים את השקיות בתא המטען, "כמה קילומטר היה על הספידומטר כשקיבלתי אותו? תנחש. שני קילומטר. הנה, תריח".

והוא פותח את דלת תא הנהג ושנינו מכניסים את ראשינו למכונית ושואפים ביחד את ריח הפלסטיק הטרי.

"אני אצלהם וי.אַיי.פי. גולד", הוא אומר, "כי אני תמיד לוקח אוטו מאצלהם. לכן הם נותנים לי תמיד את האוטו הכי חדש שיש להם".

בלי השקיות קל לנו לנוע ואנו עוברים את הכביש ונכנסים למסעדת סימה. עזרא רוצה לאכול סופריטו, אבל סופריטו אין, והוא מזמין מעורב ומתחיל לבדוק את שאלת השתייה.

"יש פטל תפוח?"

מתברר שלא, וגם לא פטל תות, פטל רימון ופטל שקדים לבן. במקרר המשקאות יש בעיקר קוקה-קולה ומים מינרליים, שלא נחשבים בעיני עזרא שתייה של ממש.

בינתיים, עד שיביאו לנו את האוכל, מפליג עזרא בזיכרונותיו לימים שהיה גר בחדר כביסה על הגג ברחוב הנביאים 28, על יד הפלאפל של מוטי התימני.

"זה היה עוד לפני שאני יכיר אותך", הוא אומר. "השכרתי את החדר מקרסנטי שעבד ב'המקשר'. שילמתי לו שמונים לירות לחודש. היום זה פראטה אבל אז זה היה כסף. בשבוע הראשון שגרתי שם, אשתו רצתה להחליף את השיש מאבן פשוטה שהייתה להם במטבח בשיש מנירוסטה ואני עזרתי להם. כדי לעשות חנוכת הבית לשיש מנירוסטה היא החליטה לעשות חמין באמצע הקיץ, הלכה וקנתה בשר ושמה על השיש החדש והלכה רגע לחדר אחר, ואז בדיוק החתול קפצה על השיש ולקחה את הבשר. הייתה שמה בחצר גור לבנה וזאת היא הייתה שניצלה את ההזדמנות. איך שגברת קרסנטי חזרה וראתה מה שקרה, היא התחילה להתפדח עלי, כאילו אני לא שמרתי, ורצתה לחנג'ר לי את הפנים. אבל אני מה אני אשם? באותו זמן הייתי יושן בחדר, וכשהתעוררתי כבר החתולה (במלרע) גררה את הבשר, חתיכה כזאת גדולה של שני קילו, למטה לחצר, ועשתה סעודה לכל החתולות (במלרע). מאז היחסים שלי עם משפחת קרסנטי התחילו להידרדר, בעיקר בגלל האישה. הבעל דווקא חיבב אותי, כי הייתי עוזר לו להבריח את היונות מהגג, אבל ממנה הוא פחד פחד מוות, ואם היא הייתה רואה שהוא מדבר איתי יפה, הייתה באה להביא לו כאפה. על כל דבר קטן היא באה לדַבֵּש אותו. אמרתי לו שיתעשת על עצמו ויתחיל להיות הגבר בבית, אבל אני והוא ביחד היינו כמו תינוקים קטנים על ידה. האשה הזאת – עוזראין בעצמו לא היה יכול עליה. הייתה לה כף יד בגודל של צלחת מרק, בחייאת עיוני".

עזרא מדבר ומדבר, והבטן של שנינו מקרקרת ומקרקרת, ואז עזרא שואל את הבחור ליד הפלאנצ'ה אם כבר נהיה האוכל.

"הכל מוכן", אומר הבחור, "למזוג לכם את האוכל יחד עם הצ'יפס או שאתם רוצים צ'יפס בנפרד?"

"אל תילחץ", אומר לו עזרא. "אנחנו לא צריכים צלחות נפרדות".
איך שהאוכל מגיע, עזרא מפסיק לדבר וטוחן הכל במרץ במשך עשרים דקות. אחר כך הוא שואל אותי על איזה נושא בעברית אני הולך לכתוב השבוע באינטרנט.

"על עברית ירושלמית", אני אומר.

"עברית ירושלמית?" אומר עזרא יחזקאל, "אין בכלל דבר כזה. ירושלמים מדברים עברית כמו כולם. ואם פה ושם מישהו אומר מאאתיים, אז מה? זה אומר שיש עברית ירושלמית? מה קרה לך, אתה?"