נאמן למי?

בחירתו של אורי אריאל לוועדה למינוי שופטים לפני כחודשיים הייתה כמיני מהפך. הניצחון שהושג על חודו של קול בעקבות עבודת נמלים יסודית ומורטת עצבים, בישר, לראשונה בעשרות שנים, כי יתאפשר עתה לפתוח אם לא חלון אז לכל הפחות אשנב במגדל השן של בית המשפט העליון, חמש דקות הליכה מהכנסת, מגדל מהאטומים והשמורים ביותר במדינת ישראל. להזרים דם חדש לכת הכל יכולה והמזדקנת של כוהני המשפט הישראלי. לא זה שאצה רצה הדרך כשלפני היוצאים למסלול לאו דווקא שדות פורחים אלא הרים גבוהים וצונני פסגות. אבל בכל זאת, נפל דבר בישראל.

בחירתו של אריאל שינתה את יחסי הכוחות בוועדה. מבנה הוועדה ידוע: תשעה חברים. שלושה שופטים של ביהמ"ש העליון, כולל נשיא ביהמ"ש, שני נציגי לשכת עורכי דין, ארבעה פוליטיקאים: שני שרים, ח"כ מהקואליציה, ח"כ מהאופוזיציה. שר המשפטים שהוא אחד משני השרים, הוא יושב-ראש הוועדה.

הכוהנים ממגדל השן ידעו לדאוג היטב להנצחת הסטאטוס קוו בבית המשפט העליון. לשר משפטים לעומתי לבית המשפט העליון קשה ביותר לגבש רוב בוועדה. במקרה הטוב יש לו שלושה מובטחים: שני שרים וח"כ מהקואליציה. נכון שנציגי לשכת עורכי הדין נוטים להכניס שינויים, אבל שר המשפטים לא יכול לבנות עליהם במאה אחוז, אפילו בתשעים: לעורכי דין יש גם אינטרסים משלהם. אז לך תכניס למגדל השן שופטים בעלי גישה אחרת.

בכנסת הקודמת כמעט שנזדעזעו אמות הסיפין. ההנחה שהחזיקה לאורך כל השנים האחרונות הייתה שמפלגת העבודה שומרת על האינטרסים של הצמרת המשפטית אז הבעיה יכולה להיווצר רק אם הליכוד בשלטון וגם אז לאו דווקא: או שהעבודה תיכנס לממשלת אחדות כפי שנכנסה אצל שרון ותשמור על הבית, כאמור על מגדל השן, או שבמקרה הקיצוני אפשר להדיח את שר המשפטים (ע"ע יעקב נאמן בקדנציה הראשונה של נתניהו). אלא שהמפץ הגדול טרף את הקלפים. במישור המדיני לא, ביחסים בין הרשות המחוקקת לזו השופטת, דווקא כן. רמון הרים יד אך ידו נגדעה. ואז במקומו מינה אולמרט את דניאל פרידמן.

אלא שלפרידמן לא היה רוב בוועדה. נכון שח"כ מהאופוזיציה, גלעד ארדן, תמך בקו שלו, אבל לעומת זאת נציגת הקואליציה, אורית נוקד מהעבודה, התייצבה לצדה של דורית ביניש. שר המשפטים שחרר הרבה הצהרות וחיזק את דעת הקהל שלא הייתה נוחה גם קודם מהתנהלותו של ביהמ"ש העליון. במעשים פרידמן לא התקדם במיוחד.

עוד פרט קטן: בקדנציה של שרון - גדעון סער, שהיה אז נציג הקואליציה בוועדה למינוי שופטים, העביר תקנה המחייבת תמיכה של שבעה חברי הוועדה במועמד חדש לביהמ"ש העליון. פרט שמסביר מדוע בחירתו של אריאל לוועדה לפני חודשיים שינתה את יחסי הכוחות בצורה דרסטית שנועדה לנעול את דורית ביניש.

העבודה העריצה נציג משלה לוועדה, נציג מטעם הקואליציה, אבל לא היה לו סיכוי מול דודו רותם שלקח את הבחירות לוועדה בהליכה. נציגה של קדימה לו נבחר מטעם האופוזיציה, היה יכול לעמוד גם מנגד נשיאת ביהמ"ש העליון, שכן בקדימה גישות שונות בסוגייה, אבל מועמדה של קדימה היה רוני בר-און שאינו נמנה עם תומכי האסכולה של דניאל פרידמן. אורי אריאל בתום מספר ימים מפרכים של מאבק פרלמנטארי גבר על בר-און בקול אחד ונבחר כאמור לוועדה כנציג האופוזיציה.

קדימה זעמה אז לראשונה נוכח מה שהגדירה כשבירת כללי המשחק, וטענה שעל נתניהו היה לדאוג לבר-און ולסייע לו להיבחר. בליכוד משכו בכתפיים והשיבו שעל האופוזיציה להיערך ולקדם את מועמדה בכוח עצמה ואם היא מפוצלת זו הבעיה שלה. לכאורה, לראשונה זה שנים רבות, נוצר בוועדה למינוי שופטים גוש ימני מוצק. שני שרים, האחד, יעקב נאמן, מייצג את ליברמן ואת נתניהו; השני, גלעד ארדן, איש ליכוד, שני הח"כים - יושב-ראש ועדת חוקה דודו רותם ואורי אריאל, אינם נמנים עם החסידים של דורית ביניש. מבחינתו של הימין, חזון אחרית הימים. אלא שעתה מתברר ככל הנראה בפעם אינספור שהימין יודע לנצח בבחירות. לא לשלוט.