הסיבה השנייה שהכרזותיו של אובמה על תמיכתו במדינה פלשתינית מפורזת אינן אמינות היא כי אחד מעמודי התווך של המדיניות הפלשתינית של ממשל אובמה הוא מעורבותו בבנייתו ואימונו של צבא פלשתיני בהנהגת פת"ח. רב-אלוף האמריקני קית' דייטון מפקח על בניית צבא זה בירדן ומאלץ את ישראל לאפשר את הצבתו ביהודה ושומרון.

ארה"ב טוענת שהכוחות שהיא מאמנת יהיו מופקדים על פעילות נגד טרור ועל פעילות שיטור שגרתית, ולכן לא יהיה זה נכון לומר כי היא מקימה צבא פלשתיני. אלא שגם אם זה נכון כעת, אין כל סיבה לא להניח, שכוחות אלה יהוו את עמוד השדרה של צבא פלשתיני עתידי. הרי כבר היינו בסרט הזה.

בשנות ה-90' אימן הסי.איי.איי כוחות פלשתינים לשמש כיחידות מודיעין שיפעלו נגד חמאס. אבל עצם העובדה שאומנו ככוחות אנטי-טרור לא מנע מהם לעסוק בטרור כשהגיעו ליהודה, שומרון ועזה. אדרבה, אותם כוחות שימשו כמפקדי מנגנוני הטרור הפלשתינים משנת 2000 ועד שנת 2004, כאשר ישראל סוף סוף הביסה אותם. חוסר הוודאות לגבי טיבם של הכוחות שארה"ב כעת מאמנת הוא ההופך את הצהרתו של אובמה לחסרת משמעות.

וזהו לב הבעיה שבתמיכתו המותנית של נתניהו במדינה פלשתינית. לא רק שזו אינה מקלה על הלחץ המופעל על ישראל לוותר ויתורים נוספים, אלא שהיא ממלכדת את ישראל בעמדה, שאינה משרתת שום אינטרס חיוני שלה.

הרי על-מנת להבטיח את האינטרסים החיוניים שלה מול הפלשתינים, אין ישראל זקוקה להצהרתם של ארה"ב או של הפלשתינים בדבר הסכמתם למדינה מפורזת, או להכרזתו של מנהיג פלשתיני על הכרתו בזכותה של ישראל להתקיים, או על הסכמתו לכך שישראל אינה צריכה להתאבד על-ידי קבלתם של מיליוני מהגרים ערביים. הדבר היחיד שיבטיח את האינטרסים של ישראל מול הפלשתינים לטווח הארוך הוא שידוד מערכות יסודי של החברה הפלשתינית.

כפי שראינו בוועידת הפת"ח בבית-לחם בתחילת החודש, גם אם מנהיג הפת"ח, מחמוד עבאס, היה מסכים לתנאיו של נתניהו, הוא היה עושה זאת על דעת עצמו בלבד. ועידת הפת"ח – כמו מדינת חמאס בעזה – סיפקה לישראל את כל הסיבות להאמין, כי אחרי שיקבלו את מדינתם ביהודה, שומרון וירושלים, יתמידו הפלשתינים במלחמתם בישראל. כתוצאה מכך, משא-ומתן על הקמתה של מדינה פלשתינית לפני שהחברה הפלשתינית משתנה באורח יסודי הוא מתכון לאסון.

יתר על כן, גם אם נתניהו צודק כשהוא מבקש להגיע להסכם עם מיטשל, הרי שבהקפאתו מראש את הבנייה היהודית, הוא מגלה כישורי משא-ומתן גרועים. עתה, כשהציבור יודע כי הוא הוליך אותו שולל, איבד נתניהו מהימנותו מבית. ועל-ידי כך שהוא נכנע מראש, הוא הוכיח לאובמה שהוא אינו יריב רציני. מדוע שאובמה יתייחס ברצינות לעמדותיו של נתניהו, אם הוא עצמו נוטש אותן עוד לפני שאובמה אפילו מתחיל ללחץ עליו ברצינות?

מעבר לנזק שהסבו צעדיו של נתניהו לאמינותו בבית ובעולם, יש גם את הנזק שהם גרמו ליכולתו של נתניהו למקד מחדש את תשומת הלב והנחישות האמריקנית במקום שהן אכן נדרשות.

כפי שראש הממשלה בצדק חוזר ואומר כל הזמן, העניין הפלשתיני הוא עניין שולי. המכשול העיקרי לשלום במזרח התיכון והאיום הגדול ביותר לביטחון הבינלאומי כיום הוא תוכנית הנשק הגרעיני של אירן. אירן גרעינית היא ערובה לכך, שהאזור יהיה מוכה מלחמה תמידית במקרה הטוב או יושמד בעימות גרעיני במקרה הרע.

נתניהו קיווה כי תמיכתו המותנית במדינה פלשתינית ונכונותו העכשווית למנוע מיהודים לבנות בתים ביהודה ושומרון ינטרלו את הלחץ האמריקני על ישראל ויאפשרו לו להקדיש את מאמציו לשכנוע אובמה להכיר בחשיבותו של נושא הנשק הגרעיני האירני ולהתייחס אליו באופן רציונלי. אלא ששגריר ישראל בארה"ב, מיכאל אורן, הבהיר לפני שבועיים כי קרה בדיוק ההיפך.

בראיון ל-CNN אמר אורן, כי ישראל "רחוקה מלשקול" תקיפה צבאית נגד המתקנים הגרעיניים של אירן. הוא גם אמר כי "ממשלת ישראל תמכה בנשיא אובמה בגישתו כלפי אירן בניסיונותיו להידברות וליצירת המגעים עמה".

מדבריו אלה עולה, כי לא רק שישראל לא התקדמה במאמציה לשכנע את הממשל האמריקני להתייחס לאירן ברצינות, אלא שנראה כי ירושלים אף הצטרפה לממשל האמריקני וכעת גם היא משלימה עם אירן בעלת נשק גרעיני.

ייתכן כי אורן הציג במתכוון את עמדת ישראל שלא כהלכה. אך גם אפשרות זו אינה מוסיפה כבוד לממשלה ולעומד בראשה. הרי ישראל אינה מרוויחה דבר משקרים. מצד אחד, הצהרתו של אורן מנטרלת לחץ מבית על הממשל להתחיל להתייחס ברצינות לאירן. ומצד שני, אם אומנם תתקיף ישראל את מתקני הגרעין של אירן בחודשים הבאים, ללא ספק תשמש הצהרתו של אורן ככלי בידי משמיצי ישראל לשם התקפת הממשלה.

מבקרים אחדים של נתניהו ממחנה הימין, כמו ראש עירית אריאל,רון נחמן, טוענים כי ייתכן שהגיעה העת להתחיל להפיל את ממשלת נתניהו. הם טועים. בנתיב הזה כבר הוליכו אותנו שולל. ב-1992 הפיל הימין את ממשלתו של יצחק שמיר והעלה לשלטון את ממשלת רבין-פרס, שהביאה את ערפאת לשערי ירושלים. ב-1999 הפיל הימין את ממשלת נתניהו ונתן לישראל את קמפ-דיוויד ואת מלחמת הטרור הפלשתינית.

יש אולם דרך אחרת, ואותה מקדמים אנשים כמו סגן ראש הממשלה, משה יעלון, מצד אחד, ומושל ארקנסאו לשעבר, מייק האקבי, מצד שני.

יעלון טוען כי אי-כניעה ללחץ אמריקני היא אפשרות מדינית ישימה מבחינת ישראל. אין שום סיבה להגיע להסכמה עם מיטשל על דרישתו הגזענית והמפלה של הממשל האמריקני, שיהודים לא יבנו ביהודה, שומרון וירושלים. אם ארה"ב מעוניינת במאבק עם ישראל, הרי שמאבק באפליה האמריקנית האנטי-יהודית אינו מאבק שישראל צריכה לחשוש ממנו.

טיעונו של יעלון הוכח כנכון במהלך ביקורו בשבוע שעבר של האקבי בירושלים, ביהודה ובשומרון. סיורו של האקבי הראה כי הממשל האמריקני אינו פועל ברִיק מדיני. יש תמיכה אמריקנית איתנה בממשלה ישראלית, שתתייצב מול הממשל האמריקני גם בעניין הפלשתיני וגם בעניין האירני.

מדיניותו של נתניהו סטתה מן המסלול הנכון. אך מוקדם עדיין לוותר על נתניהו. נתניהו אינו ציפי לבני או אהוד אולמרט. הוא אינו אידיאולוג ואינו אופורטוניסט. הוא מבין מדוע מה שהוא עושה אינו נכון. הוא רק צריך להשתכנע שעומדת בפניו דרך אחרת.

למרבה הצער, כתוצאה מנכונותו של נתניהו לוותר על זכותם הבסיסית של יהודים לחיות ולבנות את ביתם בארץ ישראל, לא רק שממשל אובמה לא עומד לשפר את יחסו לישראל, אלא אף עתיד לדרדר אותו עוד יותר. פקידי ממשל אמריקניים הצהירו, כי במידה ויושג הסכם עם נתניהו על הקפאת הבנייה היהודית, הצעד הבא שלו יהיה לקבוע תאריך לוועידת שלום מזרח תיכונית בראשותו של אובמה. בוועידה זו תבוּדד ישראל ותותקף ללא הרף, בעוד שארה"ב, הערבים, האירפאים, האו"ם והרוסים יתנפלו על נציגינו וידרשו מישראל לקבל את מה שמכונה "תוכנית השלום הערבית".

תמציתה של תוכנית "שלום" זו, שאותה אימץ אובמה, היא התאבדותה הלאומית של ישראל תמורת לא-כלום. התוכנית הערבית – לשעבר "התוכנית הסעודית" ולפני כן התוכנית "לדפוק את ישראל" של הפובליציסט הפוסט-ציוני טום פרידמן מה"ניו-יורק טיימס" – קוראת לנסיגת ישראל לקווי שביתת הנשק של 1949 הבלתי ניתנים להגנה ולגירושם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ביהודה, שומרון, ירושלים ורמת הגולן. תוכנית זו כרוכה גם בהסכמתה של ישראל לחדול מלהיות מדינה יהודית על-ידי נכונותה לקבלתם של מיליוני ערבים עויינים כאזרחיה בתוך גבולותיה המצומקים.

אין ספק כי היום שבו תקבל ממשלה ישראלית תוכנית זו – שכאמור תהווה את הבסיס ל"וועידת השלום" של אובמה – הוא היום שבו תחתום מדינת ישראל על תעודת הפטירה של עצמה.

ויש לאובמה עוד תוכנית בצנרת. הוא גם מתכוון לארח במארס 2010 ועידת פסגה בינלאומית בנושא ביטחון גרעיני. מדינות ערב כבר לוחצות להציב את תוכנית הגרעין של ישראל על סדר היום.

לקראת הוועידה, כבר חודשים קוראים גורמי ממשל באופן רשמי לישראל להצטרף לאמנה לאי-הפצתו של נשק גרעיני – דבר שייאלץ את ישראל לוותר על הנשק הגרעיני, שעל-פי פרסומים זרים מצוי ברשותה. כמו-כן, פקידים רשמיים של הממשל גם מביעים עניין באילוץ ישראל לחתום על האמנה לאי-העשרת חומר גרעיני (הפסקת חומרים בקיעים), אשר תחייב את ישראל להתיר פיקוח בינלאומי על מתקנה הגרעיני בדימונה. לאור זאת, אין כל ספק כי הוועידה המתוכננת של אובמה בנושא הגרעין תציב את ישראל בעמדה אפשרית.

בהכירו בעוינותו המובנית חסרת התקדים של ממשל אובמה כלפי ישראל, ביקש נתניהו להתחמק מלחצו על-ידי נשיאת נאום בר-אילן שלו ביוני. שם הוא נתן את הסכמתו המותנית ליעד החשוב ביותר של אובמה בזירת מדיניות חוץ – הקמתה של מדינה פלשתינית בלב מדינת ישראל.

תנאיו של נתניהו – שהערבים בכלל והפלשתינים בפרט יכירו בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית; שהם יוותרו על דרישתם שישראל תקבל אליה כאזרחים מיליוני ערבים עויינים במסגרת מה שמכונה "זכות השיבה"; שהמדינה הפלשתינית תהיה "מפורזת"; ושמדינות ערב יכוננו יחסים מדיניים עם ישראל – אמורים היו לתקוע מקלות בגלגלי מדיניותו של אובמה, הבנוייה על העקרון שיש להפעיל לחץ בלתי פוסק על ישראל.

היות שברור כי הערבים אינם מקבלים את התנאים הסבירים מאוד הללו, הניח נתניהו כי אובמה ייאלץ לחדול מלחציו.

אבל ראש הממשלה החמיץ משהו בדרך להפסקת הלחץ. הוא לא לקח בחשבון את האפשרות, שאובמה והערבים יתנהגו שלא בתום לב – שהם יעמידו פנים כאילו הם מקבלים חלק מדרישותיו, על-מנת להכריח אותו לקבל את כל דרישותיהם, ובכך להתמיד בלחץ ממוקד ובלתי פוסק על ישראל.

לרוע המזל, זה בדיוק מה שארע.

לפני פגישתו של אובמה עם נשיא מצרים, חוסני מובארק בתחילת החודש, דיווח "אל-קודס אל-ערבי" כי אובמה קיבל את קריאתו של נתניהו לפירוזה של המדינה הפלשתינית המיוחלת. אף על-פי שנתניהו מצביע על עמדתו החדשה של אובמה כהוכחה לסגולות הדיפלומטיות של עצמו, האמת היא שעמדתו החדשה של אובמה היא גם שקרית וגם חסרת משמעות.

תמיכתו לכאורה של אובמה במדינה פלשתינית מפורזת היא כוזבת משני טעמים. ראשית כל, כבר היום החברה הפלשתינית היא אחת החברות המיליטאריסטיות ביותר בעולם. לפי דיווחי הבנק העולמי, 43 אחוז מן המשכורות המשולמות על-ידי הרשות הפלשתינית מיועדות למיליציות הפלשתיניות. היות שאובמה מעולם לא קרא לעריכת שום שינוי יסודי במערכת החברתית הפלשתינית או לרפורמה בסדרי העדיפויות התקציביים של הרשות הפלשתינית, ברור שאין הוא רואה כל בעיה עם מדינה פלשתינית מזוינת עד צוואר.