אלימות אינה מתרחשת בחלל ריק. כשם שבטיפול משפחתי או קבוצתי "הפציינט המזוהה" אומר לנו משהו על המשפחה או הקבוצה כולה, כך התגברות תופעת האלימות בחברה אומרת לנו משהו עלינו כחברה.
כאשר חברה מאופיינת בניכור, בכוחנות, בהישגיות רומסת, בהיעדר "משחק קבוצתי" שבו כולם נשכרים, בהיעדר כבוד למי שנראה שונה או חושב אחרת; כאשר ישנה העדפה של התנצחות והיאחזות בצדק אבסולוטי במקום הקשבה ודיאלוג - החברה מהווה קרקע פוריה להתפתחות של אלימות לסוגיה.
רבים מדברים על "מיגור האלימות" ועל חינוך ששם דגש על "הצבת גבולות". להצבת גבולות יש תפקיד חיוני בחינוך למניעת אלימות. יחד עם זאת, לא די בהצבת גבולות. ללא גילוי של כבוד, הבנה והתחשבות (ללא ביטול עצמי) כלפי הילד, הוא יחווה את הצבת הגבולות כדיכוי ולא כהזמנה ליחסים של קשר אנושי שדואג לרווחתם הרגשית של כל הצדדים.
ישנם סוגים שונים של אלימות ושל מוטיבציות להתנהגות אלימה. כהכללה רחבה: אלימות היא התנהגות אנושית שמתקיימת על-רקע של:
- הזנחה רגשית, התעלמות, היעדר הקשבה והכלה של רגשות "בעייתיים";
- דפוסים כוחניים של התמודדות במצבי קונפליקט;
- היעדר נוכחות הורית מגובשת שמתווה קיום משותף תוך הקשבה והתחשבות הדדית;
כדי למנוע אלימות יש לטפח בתוך המסגרת המשפחתית ומחוצה לה את "הדחף הקבוצתי", הקיים בנו באופן טבעי. זהו דחף לחיים של שיתוף, שמסייע לנו להפעיל כישורים של אמפטיה, חמלה והתחשבות, בשילוב עם הכרה בחשיבותו הרבה של היחיד. במילים אחרות, היחיד במשפחה, חשוב ככל שיהיה, מהווה חלק משלם כאשר המטרה המשותפת לכולם היא טיפוח אופייה המיטיב של מערכת היחסים.
במקום "להקנות ערכים" בהטפה חמורת סבר, עדיף להפשיל שרוולים וליצור בפועל, באופן חווייתי, יחסים בין-אישיים שמהווים מקור של סיפוק, כבוד, אמפטיה והתחשבות עבור כל השותפים.
המרחב המשפחתי, המרחב הבית-ספרי והמרחב הציבורי הם המקומות בהם עלינו להשקיע משאבים רבים כדי לפתח לעצמנו עולם ידידותי יותר. לא די ב"להוקיע" את התופעות הקיצוניות, להתחלחל ולהזדעק לרגע כאשר מתבצע פשע מזעזע ואז לחזור לקשיי היומיום, לרדיפת ההבלים או סתם לשאננות רדומה. לא די ב"להיאבק באלימות". יש להיאבק על האיכות הכוללת של הקשר.
כאשר ישנה התעניינות כנה, הקשבה, עידוד לביטוי והכלה של רגשות, יש פחות סיכוי להתפרצות אלימה של תסכול שנותר בבדידותו. כאשר לומדים ביחד איך, במצב של קונפליקט, לנהל דיאלוג שבו מנסים להבין וללמוד עוד משהו על עצמנו ועל האחר - פוחת הצורך בביטויים אלימים.
מבחן היישום של חיים מופחתי-אלימות אינו קל ואינו פשוט. זוהי דרך ארוכה ומרתקת של השבת האמון בפוטנציאל החיובי שבנו, של למידה הולכת ונמשכת על אודות עוצמתנו "הרכה".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
