נטיית מעצבי מדיניות ודעת קהל בירושלים לראות בממשל האמריקני בר-סמכא לגבי המזרח התיכון – עד כדי קבלת תכתיב המחייב סטייה חדה מגירסא דינקותא - מתעלמת משגיאות שיטתיות ודרמטיות של מדיניות ארה"ב המערערות את יציבות המזרח התיכון, פוגעות באינטרסים של ארה"ב והמערב ומסכנות את קיומה של ישראל.
לדוגמא, ב-1948 העריכו מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA שהקמת המדינה היהודית תגרום למלחמה שתוביל לשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשור שנים, שהמדינה היהודית תהווה נטל אסטרטגי על ארה"ב, שמפיקות הנפט הערביות יחרימו את ארה"ב ושבן-גוריון וחבריו יוצאי מזרח אירופה יובילו את ישראל לזרועות ברה"מ. כדי להניא את בן-גוריון מהקמת המדינה, הוטל אמברגו צבאי על המזרח התיכון, בעוד בריטניה סיפקה נשק לערבים, ונרמז על סנקציות כלכליות.
בשנות ה-50' חיזר הנשיא אייזנהאואר אחרי הרודן המצרי נאצר, כדי לגייסו למאבק נגד חדירת ברה"מ למזרח התיכון. אבל הכרת ארה"ב בנאצר כמנהיג ערבי מוביל וכשחקן מרכזי בגוש "המדינות הבלתי-מזדהות", הצעה לממן את הקמת סכר אסואן, לחץ על ישראל לנסיגה משטחים בנגב ומסיני ולבינאום חלקי של ירושלים, לא מנעו את הקצנת מדיניות נאצר, חתרנותו נגד משטרים ערביים פרו-אמריקניים, תמיכתו בטרור פלשתיני, הכרתו בסין בקומוניסטית והידוק קשריו עם ברה"מ.
בשנות ה-70' וה-80' תמכה ארה"ב ב
סדאם חוסיין, חתמה על הסכם לשיתוף פעולה מודיעיני, אישרה אספקת ציוד מסחרי/ביטחוני רגיש לבגדד והעניקה לסדאם ערבויות להלוואות בסך חמישה מיליארד דולרים. הנשיא בוש – בניצוחו של היועץ סקוקרופט, המקורב לנשיא אובמה - העריך ש"אויבו של אויבי (עירק מול אירן) הוא בעל-בריתי", אך גילתה ש"אויבו של אויבי" עלול להיות "אויבי".
ב-1977 התנגד הנשיא קארטר – הנערץ על הנשיא אובמה - למו"מ הישיר בגין-סאדאת, פעל לכינוס ועידה בינלאומית ולהתמקדות בנושא הפלשתיני ובירושלים. אבל נחישות בגין וסאדאת שכנעה את קארטר לקפוץ על עגלת השלום שהגיעה לתעודתה, מכיוון שעקפה את הבעיה הפלשתינית ואת סוגיית ירושלים.
ב-1979 הפנה קארטר עורף לשאח הפרסי, שהיה "השוטר האמריקני" במפרץ הפרסי. קארטר ויועצו לביטחון לאומי, בז'ז'ינסקי – המשמש יועץ בלתי רשמי לממשל אובמה - חיזרו אחר חומייני וראו בו מנהיג קשיש הנלחם למען זכויות אדם באירן. הם העניקו רוח גבית להשתלטות חומייני על אירן המזעזעת עד היום את המפרץ הפרסי והמזרח התיכון.
בשנים 1993-2000 אימצו הנשיא קלינטון ויועצו
רם עמנואל – המכהן כראש הסגל של אובמה - את תהליך אוסלו לחיקם, הכריזו על ערפאת כמנהיג שלום שנבחר בבחירות דמוקרטיות כביכול והכתירו אותו למבקר המתמיד ביותר בעולם בבית הלבן. קלינטון ויועציו טענו – כמו אובמה – שהזירה להתמודד עם משטרי טרור אינה בשדה הקרב אלא בערוצי דיפלומטיה ומשפט. מכאן התגובה הרופסת של קלינטון לשרשרת הטרור המוסלמי האנטי-אמריקני מ-1993 ("מגדלי התאומים" מהדורה א') ועד 2000 (פיצוץ המשחתת USS Coleבנמל עדן), שהובילה לטרור ה-11 לספטמבר 2001.
"חזון שתי המדינות" של הנשיא בוש – המאומץ על-ידי אובמה - מהווה המשך ישיר לפשלות סדרתיות מבית היוצר הוושינגטוני.
על אופי המדינה הפלשתינית המוצעת אפשר ללמוד מזהות הנהגתה, שהפכה לאב-טיפוס של בוגדנות, חתרנות וטרור בין-ערבי. "השוטר הטוב", אבו מאזן, בוגר השתלמות הק.ג.ב. הסובייטי ואבי החינוך לשנאה, גורש בשנות ה-50', 1966 ו-1970 ממצרים, סוריה וירדן עקב מעורבותו בחתרנות וטרור. הוא היה שותף בכיר בניסיונות אש"פ להשתלט על לבנון ובסיוע אש"פ לפלישת סדאם לכווית.
מדינה פלשתינית תדון את המשטר ההאשמי לאבדון, תהווה רוח-גבית לתומכי סדאם בעירק ולארגוני טרור במצרים, לבנון ובמפרץ הפרסי ותעניק דריסת רגל באגן המזרחי של הים התיכון לאירן, רוסיה, סין וצפון קוריאה. הגירה מאסיבית של ערבים מתונים מיו"ש מעידה על אופי המשטר הפלשתיני.
הקמת מדינה פלשתינית מחד, ויציבות המזרח התיכון וקידום הביטחון הלאומי של ישראל וארה"ב מאידך, הם דבר והיפוכו. קידום "חזון שתי המדינות" מוכיח שמעצבי מדיניות בוושינגטון ובירושלים נחושים ללמוד מהיסטוריה על-ידי חזרה על – ולא על-ידי הימנעות מ-פשלות דרמטיות.
