די כבר, נודניקים - מספיק

לפני כמה שנים, כשזה עוד היה באופנה, קיבלתי במתנה מחבר שעון דיגיטלי יקר ואופנתי. זו הייתה מתנה דווקא נחמדה, השעון היה מדויק והוא שימש אותי להנאתי ולשביעות רצוני המלאה. יתרה מכך, במשך שנים היה הנ"ל גם פוצח בזִמרה בשעה יעודה כדי לעורר אותי לעבודה. בקיצור, מתנה יעילה ושימושית ביותר. אבל כשהגיע הטלפון הסלולרי, נוכחתי כי לפלא החדש יש בתוכו שעון מובנה, וכשגיליתי שבמכשיר כלולה גם האפשרות לעורר אותי בשעה הרצויה - נגזר דינו של השעון הדיגיטלי סופית.

אלא מה - חלפו כמה שנים מהפעם שבה אותו החבר תכנת אותו להעיר אותי, ועדיין היה השעון פוצח בכל בוקר בסדרת צלילים ומזכיר לי את קיומו, ממש ככלב זקן הנובח מדי פעם, כדי להזכיר לבעליו את דבר קיומו.

ובכן, היות שמצד אחד איני זקוק עוד לצלילי השכמה, ומצד שני כישורי התכנות שלי שואפים לאפס, צלצלתי (בטלפון הסלולרי) לחברי, כדי לבקש ממנו לעשות בקסמיו ולהפסיק את הצלצול שהפך טורדני מיום ליום. ובכן, לא אלאה אתכם יותר במעללי השעון הדיגיטלי, רק אציין כי הואיל וחלפו כמה שנים, לא זכר חברי איך בדיוק מפסיקים את הצווחות הבוקעות מן הפלא הדיגיטלי.

בצר לי, ניסיתי בתחילה ללחוץ בסדר אקראי על הכפתורים השונים, ונדמה היה כי הצלחתי להשיג סטטוס קוו. אך למחרת בבוקר שוב קיבלתי את מנת הצפצופים היומית. המשכתי לנסות, ואז גיליתי שאיכשהו רק גרמתי לשעון לצווח בעוצמה כפולה. כאן כבר לקחתי את זה מאוד אישית, ובהתאם לעצת חברי הידען (לכל אחד יש מין חבר כזה שאמור לדעת הכל), הטחתי בו מנת קללות בלוויית כמות מוכפלת של לחיצות. בכך הצלחתי להשיג את הצלצול המוגבר - פעמיים ביום. בסופו של דבר, מובס, אט אט חדרה לקודקודי ההבנה, שהדרך היחידה לפתור את הבעיה היא או לקבור את הסלולרי אי-שם רחוק ממטחווי האוזן, או להמתין למותה של הסוללה, או למצוא איש מקצוע. ובינתיים - לבלוע את יצרי ולסבול בשקט.

ומדוע בכלל אני מספר לכם את הסיפור הזה, שהרי כל כולו מעיד על אוזלת ידי ועל חוסר כישרוני?

ובכן, התשובה די פשוטה: כבר שלוש שנים שהחברה הישראלית, וחמור מכך - התקשורת הישראלית מפגינות בדיוק אותה התנהגות ביחס לגלעד שליט, וההתלהמות ההיסטרית של השבועות האחרונים יעידו על כך .

אקדים ואומר, כי להוריו ולחבריו של גלעד אין לי שום טענה. טבעי הדבר שהם מוכנים להפוך עולם ומלואו למען בנם, ואין לי אלא להעריץ את התנהגותם המופתית ולחזק את ידם. אך כמו הלחיצות האקראיות שלי על כפתורי השעון, כך לחלק מאזרחי ישראל הפך גלעד שליט יעד שאליו מתועל כל דחף אי-רציונלי, בלתי מוסבר, כל רצון "לעשות משהו" - ללא מחשבה, הבנת המציאות או ראייה המגיעה מעבר לקצה האף. כך, כל טיול אופניים, קפיצה ממטוס, תהלוכה ומצעד הפכו להיות צפצוף מעורר "למען שחרורו של גלעד", הרבה אחרי שאותם צפצופים הפכו להיות חסרי תועלת.

כך, כל קבוצת אנשים שרוצה להפגין כמה היא הומאנית וכמה אכפת לה (ממה, לעזאזל?) - לוחצת במהירות כפולה על מתגי ה"חוסן החברתי" וה"אחריות הלאומית" ומתאגדת תחת כל שיח רענן בתביעה לשחרר את גלעד "בכל מחיר" (כן, בטח - מה דעתכם שחמאס ידרוש את בן משפחתכם במקומו?) ומקבלת בתמורה רעש כפול ללא תוצאה.

והתקשורת - מנצחת בהתלהבות על המקהלה. בכל פעם שאיזשהו עיתון נידח בזימבבואה, אתר אינטרנט בקנדה או ביטאון הירקנים באלסקה חושף שמועה בעניין, התקשורת מיד מתגייסת בחדווה לראיין, להתראיין, לפרשן ו"לחשוף פרטים חדשים" על שיבתו המשוערת של גלעד, על "ההסכם המתגבש", על ה"ויתורים שהיו או שלא היו ועוד מעט יהיו", על המתווכים, על ארצות מוצאם ועל התספורת האחרונה של הממונה בחמאס על גלעד שליט. והכל - מ"מקורות יודע דבר", כמובן. כמה פעמים בשלוש השנים האחרונות כבר התבשרנו על עסקה מתרקמת - לפני החגים, אחרי החגים, עוד חודש, עוד שלושה, כבר בדרך, ועוד כהנה וכהנה?

העובדה, כפי שכבר נוכחנו פעם אחר פעם, שכל הפסטיבלים הקולניים הללו גורמים לחמאס כמו לשעון הדיגיטלי שלי, רק להקשיח את עמדותיו - אינה מצליח לחדור את תודעתם של אותם אנשי תקשורת. לא, לעתים נדמה שהרצון להיות ראשונים, לחשוף את ה"סקופ" ואולי גם למכור עיתונים ולהתחרות זה בזה על תשומת לבו של המאזין, הקורא או הצופה - רק הוא המניעה את כל אותה התעניינות ואכפתיות חמורת סבר.

לכן, בשמי, ובשמם של כל מי שנפשם נקעה מכל המומחים בשם עצמם, יודעי הדבר, מפיצי השמועות, בעלי העניין והאינטרס - די כבר, נודניקים, מספיק. קצת שקט למען השם.