יוסי שריד כתב לאחרונה על ירושלים. נשבר לו מהעיר שלי. הוא מציע שיחלקו אותה. שיחלקו אפילו לשלושה חלקים. בשבילו היא אבודה. זה הבון-טון של השמאל התל אביבי - ולא רק שלו - יריקה עונתית קטנה על ירושלים השסועה שלא חוברה לה יחדיו. לפעמים, במעין מתת חסד אצילית - מועלית גם הצעה לשיפורים. מרחוק - ובסתימת אף.
לראשות העיר הציע שריד בשעתו את דן בירון. ירושלמי אסלי, נכון - אך רק זה היה חסר לנו.
האוויר הירושלמי מחליא וחונק את שריד. גם גדר ההפרדה לאורך גבולותיה ממזרח של העיר.
איך תמשיך ירושלים להתקיים בלי אהבתו של י. שריד? תמשיך כמו שהמשיכה בחודשים השחורים בהם התפוצצו הירושלמים באוטובוסים ובבתי קפה. את הגדר שבאה להגן על בטחונה הוא לא רוצה. חומה בין מזרחה לבין מערבה לא תפריע לו. הוא לא אוהב אותה יותר. אהב - אבל לא עוד.
נכון. זאת לא העיר שבה נולדתי. בבית הספר לילדי פועלים על-שם ברל כצנלסון, בו לימדו אותנו שיעורי "חקלאות", יש עכשיו תלמוד תורה. נכון. לפעמים אני עוקף את רחוב בר-אילן החופשי (רשמית) לתנועה ונוסע בכביש בגין העוקף גם בימי חול וגם בשבתות - כדי שלא אתקל פעם נוספת בעגלת זבל הפוכה ובוערת. נכון. יש בעיר אווירה אלימה. היא עדיין סיוט תעבורתי.
אבל יש בה יוצרים ויש בה מופעי תרבות. ויש בה בנייה חדשה שלא כולה מכוערת וחלקה - במתחם ממילא החדש - אפילו מעוצב ירושלמית ושובה לב. יהודים וערבים מתגוררים בה בשכנות - שהיא לעיתים, למרבה ההפתעות - שכנות טובה.
ומה נאמר לו לשריד אנחנו הירושלמים? שיש ביקורת של אוהב ויש ביקורת של תל אביבי שהיה בא לשלושה ימי עבודה בכנסת - וחוזר לנשום אוויר צח יותר (לריאותיו שלו) ליד הים.
נאמר לו שאנחנו שאוהבים את העיר הזאת, איננו מתנים את אהבתנו. אנחנו בעיר הזאת בטוב וברע. באושר ובשבעס. עם השבאב ועם הגדר. ב"גאפ" החדש בקניון ממילא או בפתיליות של עזורה במחנה יהודה. מתבשלים כולנו על אש קטנה עם היאפים של הסינימטק ועם הצהובים של בית"ר.
אנחנו כאן במצור ובאינתיפאדה ובימים שבהם דירות יוקרה עדיין נחטפות מראש וברבבות דולרים על-ידי תושבי חוץ. מפני שיש לעיר הזאת להציע יותר משיש לרומא.
כן. יש עוני בעיר. אני זוכר את הימים בהם רן כהן - חברו לדרך של שריד - ניסה לתקן משהו בנושא הדיור הציבורי בשיכוני הקוביות בשכונות. חברים אחרים בסביבתו הפוליטית נטו להתמקד יותר בסוגיית פלשתין עכשיו.
אנחנו כאן ולא רק מפני שיש לנו שורשים בעיר השסועה ומתן גט כריתות פומבי לירושלים מרגיז אותנו. בעיקר מפני שהעיר הזאת על שני חלקיה היא הבית והיא הקו הראשון והיא המבחן העיקרי הכפול: של הישרדות - ושל דו-קיום.
רוצה לחלק? - חלק את תל אביב (עכשיו).
